1
ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא רב־אומן בהשמדת ערך. לאחר שהעביר תקציב שנוי במחלוקת, לאחר שרקם עסקה עם ארה״ב וסעודיה, דקה לאחר שהוזמן לכנס בינלאומי באמירויות, לאחר מבצע מוצלח בעזה; לאחר שהדלי החל להתמלא במעט חלב, מודיע ראש הממשלה שהרפורמה המשפטית תעבור.
הוא בועט בדלי בגסות ומחיה את המחאה. זו כנראה תכונה מולדת.
2
צריך להקשיב היטב לדברים החריגים של הרמטכ"ל רא"ל הרצי הלוי. לא בכל יום מדבר הרמטכ"ל בפומבי על הרעה משמעותית במצבנו, על פוטנציאל שלילי לעימות אזורי ועל התקדמות משמעותית בתוכנית הגרעין הצבאית של איראן, באופן שיחייב את צה"ל לפעול. זוהי אזעקת אמת.
צריך להקשיב לדברי ראש אמ"ן האלוף אהרון חליוה, ששלח השבוע מסר גלוי של הרתעה לנסראללה ולשולחיו. הוא אמר כי מנהיג חיזבאללה בדרכו לעשות טעות קשה שתביא לעימות אזורי. צריך להקשיב גם לשר הביטחון יואב גלנט, שחשף את העובדה שאיראן מסיבה אוניות סוחר לפלטפורמות ימיות צבאיות לשיגור מל"טי תקיפה.
האיראנים והארגונים סביבנו שנבנו, צוידו ואומנו על ידי משמרות המהפכה, חשים כי לפניהם "חלון הזדמנויות" לפעולה נגד ישראל וכי הפילוג הפנימי הקשה בחברה הישראלית, כמו גם השסעים שנוצרו בעיניהם בצה"ל (זה קשקוש), מהווים הזדמנות לבצע מהלכים צבאיים ולסגור חשבון עם ישראל.
רמת התעוזה האיראנית עלתה ללא ספק וכמוה זו של חיזבאללה. אילו הפיגוע בצומת מגידו היה חלילה מצליח – באופן של פיצוץ אוטובוס תלמידים או חיילים – הוא היה מכניס אותנו לעימות רחב בזירה הצפונית לפחות.
בטהרן מכירים היטב את הקונצנזוס הישראלי שלא לאפשר גרעין צבאי באיראן. הם יודעים להעריך שישראל תפעל צבאית, עם ארה"ב או בלעדיה, ומעוניינים להבעיר את המזה"ת דרך חיזבאללה, סוריה ועזה - כדי להתיש את ישראל, לגרום לה לנפגעים רבים ובכך למנוע תקיפה.
ישנם כאלו שהתרגלו לכך ששר ביטחון ורמטכ"לים "מפחידים" את הציבור לצורכי תקציב. הפעם זה שונה. הרמטכ"ל כבר מגובש עם תוכנית רב־שנתית סדורה שתובא בשבועות הקרובים לאישור הממשלה ומגובה בתקציב שהושג בהסכמות עם אגף התקציבים ועם שר האוצר.
זה שנים ארוכות שאינני זוכר צבר עוצמתי שכזה של אמירות ומסרי הרתעה מפי בכירי מערכת הביטחון. אני סומך עליהם שהם מעריכים נכונה ומדווחים אמת ושהם מכוונים את דבריהם החוצה לאויבים, אבל גם פנימה. אלינו.
תוכנית רב־שנתית, מוכנות, ערנות מודיעינית, לצד עליונות טכנולוגית ומבצעית אינן מספיקות. צו השעה כעת מול תמונת המצב השלילית הוא לייצב ממשלה אחראית נטולת קיצונים ומשיחיים, אשר תדע "לחזק את הברגים" בתוך החברה הישראלית, להפגין אחריות, לכידות ולשדר סמכותיות והרתעה.
זה אומר להניח בצד את כל יוזמות החקיקה והרפורמות ההזויות ולהתרכז בעיקר: מוכנות למלחמה, חיזוק בריתות עם ארה"ב ומדינות נוספות, הקצאות מיגון לעורף וכמובן להתפלל לטוב ולהיערך לרע.
3
אולפן הבוקר של קשת ביום שישי האחרון היה סוער מהרגיל. הדיון על חוק קרן הארנונה ועל תקציב המדינה התלהט, ובסערת הרגשות השתמשה המגישה גלית גוטמן בביטוי אומלל שלא אחזור עליו כאן, כי מוטב היה שלא ייאמר.
גוטמן התנצלה מיד, ואני מאמין להתנצלות שלה, כי אני מכיר אותה. אני יושב כבר שנים לצדה ולצד יואב לימור, ראיתי אותה עוסקת בתקופת הקורונה ברגישות ובהזדהות במצוקת החרדים, בצפיפות ובתחלואה הרבה במגזר.
"העליהום" לא איחר להגיע, והוא השתלב היטב באווירה הלוהטת בחברה הישראלית, בהקצנה ובהשתלטות האכזרית של הרשתות החברתיות על חיינו הציבוריים. גלית טעתה במונח שבו השתמשה. נקודה. אבל הוויכוח בעניין ההקצבות למגזר החרדי יימשך, ויש לו מקום.
לציבור החרדי, שאותו אני מכיר ומוקיר, מגיעה מנהיגות שתיקח את התקציבים ובעזרתם תדחוף את האוכלוסייה קדימה אל ההשכלה, אל ההשתלבות, אל שוק העבודה ואל העתיד, ולא לתקוע את הציבור הנהדר הזה בעבר, בדלות ובעוני.
משנה לשנה מתקדם תהליך ששום מנהיגות חרדית לא תוכל לשלוט בו – יש יותר פונות ופונים לשוק העבודה ויותר ויותר משרתים בצה"ל. זהו תהליך שצריך לעודד אותו, לתמוך בו ולקדם אותו עוד ועוד - לטובת האוכלוסייה הזאת, אנשים טובים, אנשי חסד שאין שני להם, שרוצים להשתלב בחברה הישראלית, לתרום ולהיתרם.
והנה מנגד הגיע השבוע ח"כ משה גפני והצהיר שהוא רוצה "לתרום ביגוד" לנועה קירל, הזמרת שהביאה לנו הרבה כבוד. הלבוש שלה לא מצא חן בעיניו והוא ציין כי "הבת שלי לא למדה על נועה קירל, האם בגלל זה לא מגיע לה תקציב?".
על כך ענה לו בפייסבוק חברי העיתונאי חגי הוברמן, שהבעיה עם הבת של גפני איננה שלא למדה על נועה קירל, אלא שלא למדה גם על נעמי שמר, לאה גולדברג, רחל המשוררת, ואפילו לא על זלדה, אף שהייתה משוררת שומרת מצוות. לא על נחמה ליבוביץ והרבנית ברכה קאפח, ואולי לא על גולדה מאיר ועל רחל ינאית בן־צבי ועל חנה סנש ועוד.
הוברמן הוסיף שהוא איננו בטוח מה סיפרו לבת של גפני על דבורה הנביאה, על יעל אשת חבר הקיני, על רחב מיריחו ועל אביגיל אשת נבל הכרמלי. הוא ציין שלא רק הבת של גפני לא למדה, ושהבעיה היא שגם בחינוך הממלכתי לא בטוח שכולם יודעים, ושזה בסוף לא עניין של תקציבים, אלא של תכנים. ואני מסכים איתו. המשימה שלנו, של כולנו, היא להרגיע, לגבור על השנאה שיוקדת מחלק מנבחרינו מטה. לא להיסחף, לשקול מילים ולא להסס או להתבייש להתנצל.
בתוך כך, בחלק מהרשתות החברתיות טענו כלפיי ביביסטים וקומץ נוסף של אינטרסנטים או מוסתים, כי אני, ביחד עם חבריי וחברותיי לפאנל, שתקנו, ולכן אנחנו חלק מההסתה נגד החרדים. התשובה שלי הייתה הטור שבמקרה כתבתי כאן בשבוע שעבר, שעות ספורות טרם השידור, ובו סיפרתי על כמה אני אוהב ומעריך את הציבור החרדי שבו יש לי חברי נפש, ואם יש לי טענות לא פשוטות, הן נגד המנהיגות שלו.
אחריות, איפוק, שיקול דעת ושליטה בעצם הלשון – זהו צו השעה.
4
כולם מדברים ובצדק רב על ההאמרה הדרמטית במחירי המזון בכלל והחלב בפרט. אף אחד לא מדבר על היערכותה של מדינת ישראל בתחום המטריד מאוד כיום את העולם – ביטחון המזון. אף אחד לא מדבר על רפתות שלמות שמועמסות באישון לילה על גבי משאיות מאזורי מושבים מבוססים בישראל ומועברות אחר כבוד לגדה המערבית, שם מוקמות מחלבות חדשות כפטריות אחר הגשם.
לילה אחד יעמיסו את הפרות ובלילה למחרת את מכון החליבה. לא בכל משק יימצא דור המשך שיישא בנטל וימשיך את שבנו הסב והאב. זה קשה, תובעני ולא תמיד משתלם. דור ההמשך בחקלאות העברית הוא משימה לאומית קשה.
לו אני שר החקלאות אבי דיכטר, הייתי משנה את שם המשרד ל"משרד החקלאות וביטחון המזון", כדי להבהיר את גודל המשימה במדינת אי כמו שלנו, עם גבולות מוקפים אויבים.
השבוע נמסרה הודעה על מינוי מנכ"ל חדש לתנובה. היו ימים שבהם מינוי כזה היה ליום חג במושבים ובקיבוצים, אך היום כבר לא. אבל תנובה, למשל, היא עדיין חברת המזון הגדולה והוותיקה בישראל ואף שהיא פרטית לחלוטין, יש לה "אחריות לאומית" לביטחון המזון, ובדרך יש לה עוד כמה משימות מורכבות כמו לחברות מזון נוספות.
אז תודה ובהצלחה לאייל מליס המנכ"ל היוצא, ובהצלחה לגדי קוניא הנכנס (בסוף כקיבוצניק, יש לי מניה קטנה בתנובה).
5
למרות המניה הקטנה שלי בתנובה, ערכתי השבוע הכנה קטנה לחג השבועות הקטלני עם ענת ענבר, שמלווה אותי בתחום התודעה של המזון (להבדיל מסתם אוכל) ועוזרת לי לחוש קליל וחיוני יותר ובדרך לאבד קצת משקל.
הגענו לשאלה כיצד שלושת הרגלים שלנו הכתיבו לנו הרגלים חדשים? כיצד חג הקציר, חג הביכורים, חג מתן תורה, החג של המים, הפך לחג הפסטות הרוויות בשמנת, ולעוגות הגבינה עמוסות החמאה?
תהינו מהו הקשר בין חג הקציר לבורקס גבינה? הלא ב"סלינו על כתפינו" היו תמיד פירות וירקות מתוצרת הארץ זבת החלב והדבש שלנו, ולא גבינות עם 60% שומן.
אבל אל תיכנסו לי לדיכאון. תאכלו, תחגגו, אך בשיקול דעת ובאחריות. חג שמח.