חמישה חודשים, שהם 150 ימים ולילות, חלפו מאז הוקמה ממשלת נתניהו, ורק אתמול נזכר ראש הממשלה להקים ועדה לטיפול ביוקר המחיה. זה לא שאפשר יהיה ללכת למכולת עם הוועדה הזו, אבל זה יותר טוב מכלום. חמישה חודשים, כמעט חצי שנה, עסקה הממשלה הזו באלף ואחת דרכים להרס הכלכלה, החברה והצבא שנבנו כאן לאורך שנות דור. ביוקר המחיה, היא לא טרחה לטפל. את הבטחת הבחירות המרכזית שלה, היא נטשה. אז אתמול הם נזכרו בזה סוף סוף.
בקמפיין הבחירות, לעומת זאת, זה היה הנושא המרכזי, כמעט היחיד. הטוען לראשות הממשלה דאז הצטלם בסופרמרקט עם ליטר חלב, הצטלם עם רמי לוי, הצטלם מתדלק בתחנת דלק, הצטלם עם משפחה בעלת משכנתא, הצטלם עם אמא לילדים קטנים, והבטיח לכולם הכל: הוא יקצץ את החשבון בסופר במחצית, הוא יקפיא את תשלומי המשכנתה(!), הוא יוריד את מחירי החשמל והדלק, הוא ינהיג חינוך חינם לגילי 0־3, הוא והוא והוא. בפועל, הוא לא עשה כלום. לא, גם חינוך חינם לגילאי 0־3 לא הונהג. מי שטוען כך, משקר. את ההטבה הזו, באופן חלקי מאוד, יקבלו חלק קטן ממשקי הבית בישראל.
אז אתמול הוקמה הוועדה. מוטב מאוחר. יחד איתה הוקמה גם הרשות המיוחדת לשקיפות, של אבי מעוז. 285 מיליון שקל יוענקו לאיש (לשנתיים) כדי שינגיש את מערכי הלימוד של מערכת החינוך שלנו. למי? להורים. כן, אבי מעוז הפך מומחה לנגישות. כתבת החינוך של ערוץ 12 יעל אודם הראתה אתמול שמערכת הנגשה ושקיפות כזו כבר קיימת. מלא־מלא. באתר משרד החינוך. אתה נכנס ובשני קליקים מגיע לכל מערכי השיעור, כל התכנים, כל תוכניות ההעשרה, אתה מקבל אפילו את הפידבקים של המנהלים שהתנסו באותן תוכניות. משוב המשתמשים. הכל שם.
אז למה היה צריך לקחת כמעט 300 מיליון שקל ולתת אותם לאחד הגזענים החשוכים ביותר שידעה הפוליטיקה הישראלית בעידן החדש? אה, כדי לא לוותר על היד שלו בתמיכה בקואליציה. בימים אחרים אפשר היה לכנות את זה שוחד. היום זה כנראה חוקי, אבל על חשבוננו. כמה חבל שאין מערכת שקיפות והנגשה דומה במערכת החינוך החרדית. שנראה מי באמת מלמד ליבה, כמה שעות, באיזו רמה ורצינות. האמת היא, שאין צורך. אנחנו יודעים. רואים את זה על כל הטבלאות: ההשתתפות בשוק העבודה (יורדת), בגיוס (יורדת), שיעור החרדים הזכאים לבגרות (5%), שיעור החרדים שיודעים לנהל שיחה בסיסית באנגלית (יורד), שיעור החרדים שמצליחים לשרוד באקדמיה, מתוך אלה שבכל זאת מנסים (יורד). אבל כאן, אין שקיפות. מצד שני, יש הרבה כסף.
עד עכשיו, הממשלה הזו בעיקר דיברה. הכריזה. הבטיחה. איימה. דרשה. הציעה. נסוגה. הסתבכה. התחרטה. בתכל'ס, שום דבר לא קרה. ההפיכה המשטרית נבלמה, לעת עתה. הנזק שנגרם בגללה אינו ניתן לשיעור. הכלכלה רוסקה באבחת דחפור. ההייטק בגסיסה. חברות הסטארט־אפ שכן נפתחות, נרשמות בחו"ל. יזמים שוקלים רילוקיישן. משקיעים בורחים. השקל, שהיה המטבע החזק בעולם עד תחילת השנה, קרס. הדולר, שיורד בכל העולם, ממריא אצלנו. הבורסה, ששוברת שיאים בארה"ב ובעולם המערבי, יורדת. ישראל הייתה במסלול המראה ומצאה את עצמה מתרסקת לתהום.
במקום להפשיל שרוולים ולעשות, הם בעיקר מדברים. מיליארדים מוקצבים לכל מיני מטרות עלומות, פומפוזיות או לאומניות. אני שואל את עצמי איך נבנתה כאן מדינה בלי להכריז על הציונות כ"ערך עודף". איך שרדנו לאורך כל השנים בלי לאסור את הנפת דגל אש"ף. כמה מיליארדים חולקו בין השרים המיותרים בתפקידים הלא נחוצים ובמשרדים המומצאים ל"משימות לאומיות" או "הגברת הזהות היהודית" או עוד אלף ואחד סעיפים, המצאות ובדיות שמשמשים כיסוי לכסף אדיר שמפוזר לכל עבר, במקום להשקיע אותו בשכר המורים, בשכר הרופאים, בפריפריה, במיגון הדרום או הצפון או במיירטים נוספים של כיפת ברזל.
ובכל זאת, בואו נראה את מאית הכוס המלאה: ראש הממשלה נזכר אתמול ביוקר המחיה. אחרי 15 העלאות מחירים ב־15 ימים, אחרי שיוניליוור, שנבלמה לפני חצי שנה, הודיעה אף היא על העלאת מחירים, נזכרה הממשלה להקים ועדה. זה יותר טוב מכלום.