1.
כאחד מקורבנות המכה הנוראית המתפשטת ברחובות תל אביב ומכונה “פינוי הרס בינוי", נאלצתי להסכים להתפנות מבית ילדותי העומד להיהרס בעצם הימים האלו ולהפוך לעיי חורבות, שעליהם ייבנה בניין חדש, גבוה ומעוצב. אחרי בערך שלוש שנים, אוכל לעבור לבניין שמיטב האדריכלים תכננו אותו כך שיהיה יוקרתי ושווה הרבה יותר ממה שהיה קודם.
ביקשתי מחמישה מתווכים למצוא לי דירה חלופית לזמן הבנייה. חיפשתי דירה שתהיה בה מרפסת שבה אוכל לשתות את הקפה של הבוקר ולראות מולי את הים ובערב ליהנות מהשקיעה עם כוסית וויסקי וג'וינט של קנאביס רפואי, שמשכיח ממני את כאבי הגב ונותן לי תחושה של שקט נפשי, אפילו אם רבע שעה לפני שהתחלתי לעשן הייתי עצבני אש.
הציעו לי דירות שענו בול על הדרישות שלי, רק שמחיר השכירות נע בין 20 ל־30 אלף שקל בחודש. המחיר כולל שלושה חדרים, שתי מערכות שירותים, שני חניות, שומר בלובי, מעלית ועוד כהנה וכהנה פינוקים שאינני רגיל להם. אפילו סיפרו לי בלחש שבבניין גרה הדוגמנית צ', השחקן מ', בוגר "האח הגדול" ד' ואולי תעבור בקרוב לגור בבניין חברת הכנסת לשעבר פ'.
שלחתי את המתווכים עם ההצעות המפתות לכל הרוחות והסברתי להם באדיבות שאני מחפש דירה רגילה, במחיר סביר ושאני לא מתכנן לגור בבניין שבכניסה אליו ממתינים ציידי פפראצי, שלא לדבר על המחיר שיחסל את חסכונותיי בעיקר כאשר אני מושעה מעבודתי העיקרית ומחזור ההכנסות שלי נמצא בסטטיסטיקה של פחות מהשכר הממוצע במשק.
רצה הגורל, ובתו של חברי המנוח משה איש כסית עוסקת בתיווך דירות. הצדיקה בת איש כסית מצאה לי דירה קטנה, עם מרפסת לים, בטווח יריקה מחוף מציצים, במחיר שכירות סביר. אחרי הסיוט של מעבר דירה, עם כל הכרוך בכך, אני שותה קפה של בוקר על המרפסת ומביט אל הים הנפלא, נושם אוויר נקי, חש את הבריזה של הבוקר ונזכר בימים שבהם הייתי מגיע בבוקר לתחנת ההצלה הסמוכה שבה שימשתי כמציל, מעלה על התורן את הדגל בצבע שמתאים למצב הים ומכריז ברמקול “ונשמרתם לנפשותיכם, הים מסוכן". אני נזכר ואז נאנח בכבדות, מצית עוד סיגריה וממלמל לעצמי “הו, היו ימים".
אני מוצא את עצמי יושב הרבה במסעדת “מציצים", 30 מטרים מהשירותים המפורסמים בסרטו של אורי זוהר שנושא את שם החוף, שבו הופעתי למשך שמונה שניות בתפקיד מציץ בכיר, וזכיתי לתהילת עולם בקולנוע הישראלי.
הזיכרונות צפים. אני יושב במרחק 20 מטרים מהקיוסק המפורסם של יחיא צברי, שנמחק מהמפה, רואה את המלצרים של מסעדת "מציצים" מגישים רבעי אבטיח לאורחים ונזכר שהייתי מהלך עם מגש בין יושבי החוף ומוכר רבעי אבטיח, שאותם היה חותך אביגדור הגדול האח של יחיא. אביגדור התגורר בצריף המפורסם שהיה ממוקם ברחוב הנמל 16, אותו צריף שמופיע על עטיפת תקליטו של אריק איינשטיין “בדשא אצל אביגדור".
אני מביט מהכורסה שעליה אני יושב, רואה את זקני החוף שעדיין ממשיכים לשחק מטקות, אף על פי שחוזקן של המכות נחלש קצת. זקנות חמודות ששרדו עדיין עושות תרגילי התעמלות לשמור על כושר. מתחת לסככה על הטיילת כמה ותיקים משחקים שש־בש, בדיוק כפי שעשו לפני 50 שנה, כשהיו צעירים וחסונים. בתחנות ההצלה נמצא דור חדש של מצילים. במשרדי הפיקוח דור חדש של פקחים, חלקם בנים של הפקחים של פעם, דור הולך ודור בא.
צעירות בחוטיני עם כל התחת חשוף לעיני חרמני החוף מהלכות ומצחקקות ליד הזקנות המתעמלות, שגם הן היו פעם צעירות וחטובות. אבל הביקיני הנועז של פעם לא חשף אפילו רבע ממה שנחשף לעיני המתבונן היום.
אני יושב במסעדת "מציצים" עם החברים רענן “הצהוב" סובל, מכביסט פנאטי, ועם אבי צור “האדום", אוהד פנאטי של הפועל, שני אנשים מבוגרים שעברו משהו בחיים ורבים כמו ילדים על כמה האדומים חארות וכמה הצהובים חארות, ואני הייתי בכלל סגול - אוהד הכח, והבראתי מהמחלה הנוראה של להיות אוהד פנאטי של קבוצת כדורגל ישראלית תת־רמה. בא לי להפוך עליהם את השולחן מהרמה הנמוכה של העימות.
הים פלטה. דייגים על המזח מתחננים לנפטון אל הים שישחרר להם איזה בורי או מרמיר או קרס, אבל הים התייבש. ואם איזה בורי טמבל נתפס, זו סיבה למסיבה.
עורבים שלא עושים חשבון נוחתים על השולחן, גונבים חתיכות שניצל. סוניה, מוותיקות החוף עוברת מול השולחן. “סוניה, נשארת יפהפייה, כל הכבוד לך", אני מחמיא לה. “תשתוק, פושטק", היא עונה לי. “היית פעם א־שיינה אינגלה, ועכשיו אתה נראה אלטע קאקר" (היית פעם ילד יפה, עכשיו אתה זקן מחורבן).
2.
נשבעתי לקחת הפוגה מקריאת כל העיתונים מדי בוקר ומהאזנה חולנית למהדורות החדשות ברדיו. לא קיימתי את השבועה. אני נדהם בכל יום מחדש מסיפורי הזוועה על תקיפת קשישים, על התעמרות בנכים, על אלימות של בני הנוער, דקירות, סמים, אונס קבוצתי. כדי למגר את כל זה צריך להשקיע בחינוך, במועדונים, בתנועות הנוער.
הממשלה וראשיה בוכים תמיד על זה שאין כסף. אני רואה את תקציבי הענק שהממשלה מעתירה על ההתנחלויות, על החרדים, על אנשים חשוכים כמו אבי מעוז ההומופוב והאנשים הסוטים שמסביבו - לאן זה מוביל?
גזרתי קטעי עיתונים על ילדים מוחרמים, על אומללות הוריהם, על בני נוער חילונים ודתיים להט"ב שעוברים התעללות והחברה מגלה כלפיהם חוסר הבנה. לעתים יש נקודות אור, ואני חייב לציין את האנשים טובים שמנסים לעזור, לתמוך, לשמח. באקראי נתקלתי בשיר שעשה לי חם בלב, שירה של חנה גולדברג העוסק בילדים. “חברים בכל מיני צבעים", נקרא השיר.
יש לי חבר חום כמו שוקולד
כשאני עצובה הוא תמיד כזה נחמד
נכון שהוא ממני לגמרי אחר
אך על כזה חבר איך אפשר לוותר?
יש לי חברה עם עיניים כחולות
שלה אני מספרת את כל הסודות
נכון שהיא ממני לגמרי אחרת
אבל היא חברה כזאת נהדרת
איזה כיף שיש המון חברים
המון חברים בכל מיני צבעים
חומים, כתומים, שחורים ולבנים
איזה כיף שיש כאלה חברים
יש לי חבר ג'ינג'י עם נמשים
איתו הכי כיף לעשות חיים
אז נכון שהוא ממני לגמרי אחר
אך על כזה חבר איך אפשר לוותר?
יש לי חברה שחורה עם תלתלים
שתינו מגדלות גור חתולים
נכון שהיא ממני לגמרי שונה
אבל היא חברה כזאת נפלאה
אחרי שקראתי את השיר, בא לי לשרבט עוד שני בתים באותו סגנון ובאותו עניין. אני כותב בכמה רמות פחות טוב מחנה גולדברג, אבל היה לי חשוב להתייחס גם לילדים האחרים, השונים, המוחרמים, המוכים. כתבתי:
איזה כיף שיש המון חברים...
יש בנות שמתלבשות כמו בנים
ויש בנים שמתלבשים כמו בנות
והם כולם נחמדים
והן כולן נחמדות
יש גם כאלה שקצת מוזרים
ואומרים עליהם שהם טרנסג'נדרים
וכולם נבראו על ידי אותו בורא עולם
ואנשים רעים מנסים לפגוע בהם
זה לא יפה, זה מכוער ואפילו מתועב
בעיקר כשזה שמתבטא כלפיהם כמו חלאה
מגדיר את עצמו רב