הלוואי שהעולם יהיה שייך כבר לצעירים. נבחרת הנוער בכדורגל הצליחה להגיע להישג מונומנטלי במונדיאליטו. גברים צעירים עד גיל 20 עושים היסטוריה והגיעו למקום שהבוגרים עטופי האגו, הכסף והשופוני לעולם לא דרכו בו. 

הצעירים משנים תפיסות עולם. שוברים מוסכמות. מנפצים תקרות. הם ערכיים, משוכללים ומהירים יותר. ההייטריות היא נחלתם של מבוגרים ממורמרים. בעולם החדש, המחרימים הופכים להיות מנודים ונפגעי חרם מחובקים על ידי החברה, אחת מהם אף הדליקה משואה. הם מקימים חברה מתוקנת יותר מתחת לאפינו. 

הצעירים הפכו את ה"שיתוף" לערך. הם מספרים על מצוקותיהם ברשתות החברתיות כדי לחיות בנוחות עם עצמם. להיות "הומו", "שמנה", "טרנס" או "בעל מוגבלות" - היו בעבר תכונות להתבייש בהן. להסתיר אותן. לחכות בבית עד שזה יעבור. הם מקבלים את השונות כעוד רכיב בזהות מורכבת. מודעות ופומביות נטרלו בורות ובערות. נוודות דיגיטלית זו המצאה תעסוקתית צעירה ויעילה כדי לטייל בעולם אך גם להתפרנס. היא ודאי עדיפה מהשתעבדות לנצח למקום עבודה ופחד תמידי מפיטורים. 

הצעיר המרשים שנכנס ל"האח הגדול", יענקי גולדהבר, מציג מודל חרדיות חדש. יהודי חסיד בן 20 עם כיפה צהובה ונעלי סניקרס אופנתיות שעומד להתגייס ואוהב את הצבע הוורוד. יש לו בייבי פייס, פאות מסתלסלות, תשעה אחים ודעות חדשות ומרעננות. הוא מעיד על עצמו שהוא "אחר" ופוחד מתגובות של דור ההורים שלו. צעירים בגילו אינם מהווים איום. הם עפים עליו. הוא חלק מהם.

הבחור החרדי הזה הוא אחד המתוקים שנראו על המסך בשנים האחרונות, הוא בא בטוב ומעמיד באור בעייתי את כל המפלגות החרדיות שמתיימרות לייצג אנשים כמותו, ומוציאות שם רע ליהדות ולאמונה. איפה הוא ואיפה גולדקנופף. מה הקשר בין הקסם שבו לבין גפני ודרעי.

יענקי הוא דור ראשון לחברה מתוקנת וערכית. הוא רואה את עצמו כחלק מהסביבה. לא מאיים לא מנסה להשתלט ולא להכפיף את אמונתו על איש. אם יש פתרון ל"בעיה הדמוגרפית" ולחורבן שדיבר עליו הממונה על התקציבים באוצר יוגב גורדוס - אולי הוא טמון דווקא בתודעה חדשה של השכבה הצעירה. 

גורדוס הביע חשש שבעתיד הקרוב 50% מתלמידי כיתות א' יהיו חרדים מתבדלים שלא לומדים ליבה, והאיזון היצרני של המדינה יופר. יענקי מסמל בדיוק את ההפך - בחור לומד, משתלב, תורם ולוקח חלק. לרגע אינו מתקרבן או מתלונן. הוא מוצא פתרונות מקוריים לשמירה על השבת בבית חילוני שמצולם לטלוויזיה 24/7, למשל, לא לתלות על עצמו מיקרופון ולהימנע מדיבור עד מוצ"ש. הוא שומר נגיעה, אבל לא מבקש מאף אחת לכסות את עצמה. הוא לא צריך תקציבים לזהות יהודית. אצלו היא אותנטית, פנימית וחזקה, ולכן מאירה ומופצת החוצה. 

בציבור החרדי כבר מפקפקים בחרדיותו. כדי להיות חרדי אתה צריך קוד התנהגות וקוד לבוש. אינך יכול לטבול ב"האח הגדול" כי שרץ בידך. יענקי מצליח להיטמע, אך אינו מאבד את זהותו. הוא קפץ ראש לתוך העגלה הריקה (עם או בלי מירכאות) ומנסה להיזון ממנה ולהעשיר אותה.

החילונים מגלים בו עניין ולא עוינות. הוא מרביץ בהם תורה כשהוא יושב על כיסא נדנדה ליד בריכה שעל שפתה נשכבות בחורות בביקיני. חזון הנשים המשתזפות, ממש. המבחן כאן אינו רק של יענקי או של החילונים, אלא של החרדים בחוץ - כיצד יקבלו אותו ביום שאחרי. הטענה המגוחכת שהוא לא באמת דתי או חרדי משולה לאמירה שאמיר אוחנה לא באמת הומו, כי הוא בליכוד.    

יענקי מספר שהאינטרנט חיבר אותו לעולם. הוא עוקב אחרי פוליטיקה, בידור ורכילות. הוא חי ונושם את היום. זו מהות ההלכה, ללכת עם הזמן, להתקדם. הוא לא רק חרדי וחסידי, אלא גם ישראלי. הוא מאמין בלאהוב מישהי שלא חייבת להיות חילונית או דתית - "שתהיה כל מה שהיא רוצה", הוא אמר. דבריו כובשים.

לפני שנכנס, הוא ביקש שכל מי שיש לו תגובה שעלולה לפגוע, שיחכה איתה ולא יכתוב טוקבק בזמן שהוא שם. הילד לא רק מקסים, אלא גם תמים. גיבורי מקלדת אינם מחכים לאישור כדי לתקוף: "איך הוא נכנס עם כל העירומות", "הוא צבוע", "דתי לפי דעתי", "מטורלל", "הרב נח" - אלה חלק מהתגובות שקיבל. ״האח הגדול״ רק התחילה, ולא משנה אם יענקי יגיע לגמר. הוא כבר זכה. גם אנחנו.