לקברו של אביה לא העזה לעלות. ניקיון השיש המצהיב, הנר שתדליק והאבן, אם תזכור לשים אותה, לא שווים את המחיר שתשלם. היא לא יכולה להיזכר שוב בכל מה שהעביר אותה מבלי לשאול בכלל לרצונה. כמה שנים טרם מותו, ביקשה ממנה הפסיכולוגית שלה שתפרוש בפני אביה את כל כאביה. “שם נמצאת התרופה", אמרה לה בביטחון רב. אחר כך חשבה רגע הפסיכולוגית ומעט התערערה “ואם לא, אז תישארי חולה קצת פחות". את הפסיכולוגית הזאת, שהכירה בתור לרופא בקופת החולים, פיטרה כמה חודשים אחרי, אבל זה לא העניין. בפעם ההיא החליטה להקשיב לה ולנסות לסגור מעגל עם אביה.

“אבל אפשר שזה יהיה אצלך?", שאלה את הפסיכולוגית.
״למה שלא תנסי לבד? אפילו במקום ציבורי, בית קפה או פארק נחמד״.
“אני לא רוצה, אפשר להביא אותו לפה? אשלם כפול".
״את שוב משתמשת בכסף שלך ללא כל צורך״.
“זה צורך נהדר, את תגני עליי מפניו".
״הוא מעולם לא הרים עלייך יד, נכון?״
“נכון, אבל..."
״וגם נגיעות אחרות לא היו, נכון?״
“נכון, ובכל זאת..."
״אז למה את צריכה אותי? את חזקה מספיק״.
“אשלם כפול שלוש", סיכמה את הדברים למורת רוחה של הפסיכולוגית, וחמישה ימים אחר כך ישבו היא ואביה על ספות הטורקיז העגולות בקליניקה.

אביה היה אדם כוחני, כזה שרק דעותיו נשמעות, ואם האדם שמולו ינסה חלילה לחלוק עליו, יסיים את השיחה, יאסוף את דבריו וילך, סביר שגם לא ייפרד לפני כן. היא זכרה את אמה אוספת אותה מהגן, אוחזת בידה הקטנה ושתיהן ממתינות בתחנת האוטובוס. היא לא אהבה את האוטובוס, אל ביתן ידעה שהן שבות ברגל, אוטובוס נועד לביתו של אביה, וכשנסעו אל ביתו, זה תמיד היה מסתיים בצעקות, שכנים שמנסים להתערב ולהרגיע וילדה אחת בוכה, אותה הילדה שתתעורר למחרת בבוקר במיטה רטובה משתן או מקיא.

הוא שילם את המזונות, מעולם לא פיגר ולא החמיץ אפילו ביום. אבל לראות את בתו יחידתו, לקחת אותה לאכול גלידה, לקנות איזה צעצוע או סתם לאחוז חזק בנדנדה באיזה פארק שעשועים ולשיר לה “נד נד" - את זה לא הצליח לעשות. לא כי לא היה לו זמן, אלא כי לטענתו “הוא לא מתחבר לילדים". כך עמדה אמא על מפתן דלתו וצעקה, “קח אותה, אפילו לשעתיים, היא מתגעגעת אליך!". צעקה את צרכיה וצורכי הילדה, מאותו הלב והגרון.

כשגדלה קצת הבת, ניסה לפצות על זה. פעם אחת היו בסרט, “המסיכה" עם ג׳ים קרי. לפני הסרט כמעט לא דיברו, לא היה על מה, אבל בסרט הוא צחק, ואלו היו הפעמים הראשונות ששמעה את צחוקו. היא תהתה אם אמה זוכרת אותו צוחק, ובכל זאת, כשחזרה הביתה לא סיפרה לה על זה ולא שיתפה. ניחא, אמה גם לא התעניינה במיוחד.

שם, על ספת הפסיכולוגית, נשמה, שתתה חצי כוס מים בלגימה ושאלה אותו, מתכוננת למתקפת נגד, “איך עזבת אותנו? הייתי רק בת חצי שנה".
הוא לא הגיב, ההפך הוא הנכון, הרכין את מבטו וגלגל אצבע אחר אצבע.
“אתה מוזמן לענות", אמרה הפסיכולוגית ברכות.
״אני מקשיב״.
“ואיך זה שלא הגעת למסיבות הסיום? שלא לקחת אותי אפילו לא פעם אחת לרופא? או סתם לליל הסדר עם המשפחה שלך? אני לא מכירה אף אחד מהם!".
הוא שתק.
“ואיך זה שאני בת 43 ועוד רווקה, כי כל גבר שאני מכירה נראה לי כמו פוטנציאל לבריחה? אמא אמרה שביום שעזבת בדיוק הוצאתי שיניים וקדחתי מחום, איך יכולת לסגור את הדלת אחריך? איך יכולת להשאיר אותה לבד?".
הוא שתק.
“אף פעם לא אהבת אותי", היא התפרקה ובכתה. הפסיכולוגית שלפה נייר טישו מקופסה ירוקה ונתנה לה.
״לזה אני לא מסכים, את שומעת?״.

הוא הביט בה פתאום ומבטו מפחיד ומצטער כאחד.
״לזה אני לא מסכים! לא ראית שלא עשיתי ילדים אחרייך? אני לא בנוי להיות אבא, אבל את כל המחשבות שלי וכל פעימות הלב שלי״.
הפגישה הסתיימה שם. כלומר היא נמשכה עוד 40 דקות, אבל לא היה בהן צורך. היא קיבלה את מה שכמהה לו כל חייה. אחרי הפגישה הלכו לאכול דגים בעיר העתיקה, היה חם מאוד ובצעידה בין האוטו לרציף כמעט מעד.

“אבא", היא דאגה ואחזה בידו, אף פעם לא אחזה בידו קודם לכן. “אני בסדר", הוא התנשף, “אבל אל תעזבי לי את היד".
היא לא עזבה. הם אכלו דגים ודיברו, בפעם הראשונה בחיים. הוא סיפר לה איך הוא ואמה הכירו בתור למבחני הבד של להקת פיקוד צפון, הוא תופף שתי דקות עד שהפסיקו אותו והיא נכנסה ושרה את “ילדתי מרוסיה".

הוא צחק על הרי"ש שהייתה לה. היא צחקה גם ומיד נתקפה געגוע לאמה והוסיפה “אבל כמה יפה היא הייתה?".
הוא נזכר לרגע, חייך והוסיף “נו, ומה קרה בסוף? מצאנו שם אהבה, אבל את שנינו הפכו להיות חימושניקים. אני שייפתי חלקים והיא הכינה קפה".
“אבל מצאתם אהבה", אמרה.
“תאכלי מהסברינה, תכף יביאו את התה, אני לא אוהב קפה", חתם את השיחה ואת כל מה שהייתה ולא הייתה צריכה לדעת.

שש שנים חלפו מאז מותו, והנה, כמעט תמיד, בסוף יוני, חל יום האזכרה שלו. בשנתיים הראשונות עוד הגיעו קרובי משפחה שהכירה ולא הכירה כדי לנחם. הוא הותיר אחריו בית קטן, היא נתנה לזוג סטודנטים לגור שם בעלות מגוחכת תמורת זה שפעם בשנה הם מפנים לה את הבית ונותנים לה לערוך שם את האזכרה. הם אפילו לא פקפקו בהצעה הביזארית הזאת, פונקציה של גיל אני מניחה. בשנה השלישית, כשרק אחיו ועוד איש שעבד עם אביה הגיעו, הבינה שכבר אין לה צורך בבית הזה ולא באזכרה שלו. גם ככה להיכנס אל אותו הבית ולהיזכר בה ובאמה מתדפקים על דלתו ומתחננים, לא עשה לה טוב. השנה מכרה את הבית ונתנה לזוג הסטודנטים שהתחתן בינתיים כמה חודשים בחינם, למצוא סידור אחר.

אין יותר אזכרות לאביה, וגם אלו של אמה בטח ייעלמו מהנוף בשנים הקרובות. היא יתומה עכשיו ובלי בן זוג ובלי אף ילד לאחוז בידו ולהשתטות בדרך אל הסופר.

בבוקר יום האזכרה הודיעה למזכירה שלה שלא תגיע וביקשה שרק אם קיצוני הדבר, תיצור עמה קשר. רוב היום ישנה, קראה, צפתה בסדרות, מה שלא אופייני לקונטרול פריק שהיא, כמו חיכתה לערב. כששקעה השמש, הכינה לעצמה תרמוס קטן עם קפה, מילאה שתי פיתות כוסמין בחביתות שהכינה והזמינה מונית.

“לאן?", שאל הנהג.
“לחוף", ענתה.
“איזה? אני לא קוסם", הביט בה מהראי.
“הכי שקט שאתה מכיר", לא הביטה בו חזרה.
“טוב, אני אקח אותך לזנזיבר", הצחיק את עצמו ו־20 דקות לאחר מכן הוריד אותה בפלמחים.

היא התיישבה הכי קרוב למים, באמת היה שקט כל כך, הוציאה פיתה אחת, נגסה בה, הניחה אותה על ירכיה ומזגה לעצמה קפה מהביל מהתרמוס.
אחר כך ובזהירות, כדי שלא יישפך, נכנסה אל תיקיית ההקלטות בטלפון הסלולרי שלה, ובפעם הראשונה מאז הלכה אמה אל עולמה, העזה ללחוץ פליי.

“אט זורם הנחל הולך לו אל הים,
ולידו צומח אלון נישא ורם.
בגדה מנגד מחלון בקתה
ילדתי מרוסיה בעצב נשקפה"

הים שתק והקשיב, איש מבוגר עם כובע מצחייה וכלב עבר מאחוריה והצטרף לשיר ברוסית, היא חייכה.
גם לחיים, כמו לשיר, יש כמה גרסאות. זו הגרסה שהיא קיבלה. ופתאום, לראשונה בחייה, שם, אל מול הים השותק, השלימה עם זה.
שתתה שלוק מהקפה, הביטה מעלה וחייכה אל שני הוריה. אחר כך הסתובבה, הסתכלה על המבוגר שרקד עם כלבו ושאלה “רוצה סנדוויץ׳?".
הוא התיישב לידה והם אכלו, אזכרה קטנה ואינטימית.

“הו אלון נישא
כה חסון הנך
את רעי הבא לי
אני כה בודדה" 