כל תשעה באב אתם שומעים את הסיפור על נפוליאון שבתשעה באב ראה יהודים יושבים על הארץ ובוכים, וכאשר הוא שאל מדוע, ענו לו שהיהודים בוכים על ירושלים שחרבה. נפוליאון מסיק מכך כי עם שבוכה במשך 2,000 שנה על מה שאבד לו יחזור למולדתו. הסיפור הזה מוליד עוד וריאציה במוח שלי: גם בארצות ערב ישבו יהודים על הרצפה בתשעה באב ובכו.
"אנחנו עם אחד", "אחים אנחנו": בתוככי הפגנת הימין בתל אביב
"אנחנו צועדים לתהום": התכנית של התנועה שקוראת להפריד בין ישראל ליהודה
גם השכנים שלהם שאלו: "למה היהודים יושבים על הארץ ובוכים?" וכמו שענו לנפוליאון ענו גם להם: "הם בוכים על ירושלים שחרבה". זאת אומרת שהערבים ידעו טוב מאוד שהיהודים בוכים דור אחרי דור על ארץ ישראל ורוצים לחזור לארצם. הערבים יודעים יפה מאוד ששובו של העם היהודי לארצו הוא צדק שנעשה.
עם זאת, תשעה באב השנה איננו זמן למחשבות היסטוריוסופיות, אלא זמן לוויכוחים ולקרע פנימי שמכלים כל מחשבה צלולה. זו תקופה שבה הראש עובד בהילוכים גבוהים והמעצורים מקולקלים. כל ישראלי מנסח לעצמו טענות נגד כל מי שחושב ההפך ממנו. זו תקופה של שנאת חינם. זו תקופה שממחישה לנו ששריפת האסמים שהתרחשה לפני 2,000 שנה במלחמה פנימית בין יהודים בתאוות הרס עצמי בלתי נשלטת, אכן יכולה לקרות. אותו עם, אותו אסם.
כמו מכורים שיודעים שהסם ידרדר אותם, ירושש אותם, ישאיר אותם חסרי אונים ויהרוג אותם ולא מסוגלים להפסיק, ככה גם השונאים הלוהטים, חוסמי הכבישים, חוסמי בתי החולים וחדרי הניתוח, חוסמי הכנסת, המסרבים לעלות למטוסי הקרב, כולם לא מסוגלים להשתלט על עצמם. השנאה חזקה מהם. כשהדולר עולה, לבם עולץ. כשהם מחלישים את הצבא הם מאושרים. רציתם הדגמה לשנאת חינם שהרסה את מדינת היהודים? אין המחשה טובה ממה שאנחנו רואים סביב. אפשר רק לעמוד ולהשתאות.
למעשה, יש אצלנו אנשים שבכלל לא חושבים שאנחנו עם אחד. הם אומרים את זה יותר גלוי מגלוי. למשל, באין סוף הטוקבקים שקיבלתי כאשר תיארתי ביום ראשון השבוע בעיתוננו את הפגנת הימין, שבה נישאו שלטים "אנחנו עם אחד", הנוסח בטוקבקים היה כמעט אחיד: "לא אחים ולא עם אחד". או: "אתם לא אחים שלנו ואנחנו לא אותו עם", ולכך נוספו גידופים לרוב.
כידוע, אנחנו הישראלים אוהבים לדעת מה כותבים עלינו בעיתונות העולם. אני יכול להוסיף מידע: אחד מסופרי ישראל האהובים מאוד גם באיטליה כתב מאמר בעיתון חשוב מאוד שם, ביום שני השבוע, ובו המשפט הזה: "כמה חלולה נשמעת היום המנטרה 'אחדות', שמוזנת לנו כבר עשרות שנים. כמה שקרית נשמעת המילה 'לכידות'".
שמו לא חשוב (אישית, גם אני אוהב אותו), לא הוא העניין, אלא התופעה שהוא מבטא. ארשה לעצמי להוסיף שאני עצמי פרסמתי מאמר באותו עיתון באיטליה ביום שלישי השבוע. לא הבעתי הפעם את דעותיי שלי, אלא הבאתי ראיונות קצרים שבהם פרופ' יובל אלבשן, אילה חסון ותא"ל (במיל') אמיר אביבי מתנועת "הביטחוניסטים" הביעו את דעתם על המתח סביב הרפורמה, וציטטתי גם את תא"ל (בדימוס) אביגדור קהלני. בעקבות כך, אחד הבכירים ביותר בתקשורת האיטלקית אמר לי: "זו הפעם הראשונה מאז תחילת המחאות בישראל ששומעים באיטליה תיאור של האנשים בישראל שרוצים אחדות ופשרה כדי לא לפלג את המדינה".
בהפגנה של הימין ביום ראשון השבוע ראיתי שלט שאין יפה ממנו. בחור צעיר אחז שלט קטן ועליו כתוב: "צמיג בוער". אומר בהומור: "לא צריך להבעיר צמיגים באמת. אפשר לסמל זאת בעדינות".
אם היה למפגינים הלוהטים שלא מוותרים על הדלקת צמיגים ומדורות אמיתיים טיפה של יחס אוהד באמת לדמוקרטיה, לצדק, הם היו צריכים להשתולל ככה באיילון, ולסרב לשרת במילואים או להשבית עסקים במחאה על העוולות שמתגלות כמעט כל יום במשפט נתניהו. למחות על אי־הצדק והאשמות השווא, על השתלות תוכנות ריגול אצל אזרחים, על שקרים שבעזרתם מרגלים אחרי משפחה בתואנה מזויפת שמצאו אצלם חומרים פדופיליים, על גילוי עמלות של עשרות מיליוני יורו בעסקת הצוללות, שמוכיחות למי זורם הכסף, וזה לא ביבי.
איזה עוול לא עשו בתיקים של ביבי? אבל זה לא מעניין בכלל את המוחים, ומוכיח שלא דמוקרטיה וחופש מעניינים אותם, לא צדק, ולא משפט אמת, אלא רק סיפוק ההתמכרות שלהם לשנאת חינם לישראלים אחרים. יש עוד כמה מבחנים לאחדות שלנו לפנינו. אם לא נשתלט על עצמנו יהיה רע, וחבל, כי היה די טוב, עם תחזית למצוין, אפילו כאשר העם ביטא את רצונו בקלפי, בבחירות דמוקרטיות.