הדילמה הכבדה שמלווה כעת את מקבלי ההחלטות בישראל, לגבי העיתוי שבו יינתן האות ויחידות צה״ל יחצו את הגבול ויפשטו על רצועת עזה, היא מיצוי הניסיון להשיב בעסקה חלק ניכר מהחטופים הביתה. בזמן היקר עד אז, שעדיין לא ברור כמה יימשך, אמורה הייתה ממשלת ישראל להפוך כל אבן בארגון הזירה האזרחית לקראת אפשרות סבירה של תמרון קרקעי, כי לאחר תחילת התמרון תירשם הסלמה נוספת. גם תרחיש של מלחמה גם מול חיזבאללה בלבנון הוא בוודאי אינו תרחיש דמיוני.
רוסיה וסין הטילו וטו על ההצעה שהגישה ארה"ב לגינוי חמאס
ביידן: "המצב בין עזה לישראל לא יחזור לזה שלפני ה-6 באוקטובר"
במלחמה הרב־זירתית הראשונה, מתברר בדיוק מה שציפו והעריכו - הזירה האזרחית וחוסנה היא זירה מרכזית נוספת במלחמה, כזו שיכולה להשפיע על תוצאותיה. במאזן הכולל של המתרחש בשדה הקרב, תחושות העורף הישראלי הן שהמלחמה הזאת הפכה את העורף לחזית.
תחילה נוכח מתקפת הטרור של חמאס ב־7 באוקטובר ובהמשך כתוצאה מההסלמה בגבול הצפוני וההשפעה שלה על יישובי הגבול. החשש הוא שהתגברות ירי הרקטות מכיוון לבנון תכניס עוד הרבה אזרחים למעגל היישובים שנמצאים תחת אש. לזה בדיוק ממשלת ישראל אמורה הייתה להתכונן. זה תרחיש הייחוס.
בפיקוד העורף ובגופי חירום נוספים, כמו הרשות הלאומית לחירום, התגלו בעיות ופערים גדולים. הכישלון והמחדלים של הצבא, שהתגלו בפשיטת הטרור של חמאס ב־7 באוקטובר, המשיכו אל תוך כשל מתמשך ורצוף של ממשלת ישראל ומשרדי ממשלה רבים. אלה מתגלים במערומיהם ומתקשים לספק פתרונות ושיקוף תמונת מצב לתושבי העוטף, שרבים מהם איבדו את ביתם ומשפחתם ולעשרות אלפי המפונים מגבול הצפון. בשפה פחות מכובסת, מדובר בפליטים.
ממשלת ישראל כשלה באופן חמור בשלושת השבועות האחרונים, כשרבים ממשרדי הממשלה התגלו כחלולים מהנהגה מקצועית וערכית. בתחומים רבים, נכנסו לתוך הוואקום משרד הביטחון, הצבא וקצינים בכירים במילואים, בניסיון לגשר על הפערים הגדולים. אבל זה רק חלק קטן מהסיפור, המציב תמרור אזהרה שחייבים לטפל בו באופן בהול במלחמה שצפויה להימשך חודשים ארוכים, עם סבירות גבוהה שהמערכה מול חיזבאללה תכניס יותר אזרחים לטווח איומי הרקטות.
אבל זה ממש לא רק האיומים הצבאיים על העורף הישראלי וההשלכות של הפגיעה ברכוש ובנפש באוכלוסייה האזרחית. במלחמה כמו זו, שנכפתה עלינו בפשעי מלחמה מהחמורים ביותר שראה העולם, שעון החול הכלכלי והרציפות התפקודית של המשק הישראל הם שמתקתקים עכשיו, הרבה יותר משעון החול של הלגיטימציה הבינלאומית עבור ישראל. זה נכון במיוחד, כשברור שאת המלחמה הזו חובה לסיים בהכרעה ברורה, גם אם זה יעלה בביקורת ובמחירים בינלאומיים.
ממשלת ישראל מדברת על שגרת מלחמה, אך לא עושה הרבה על מנת לנהל אותה. מה שהתרחש בשלושת השבועות האחרונים בתפקודי המשרדים הממשלתיים כבר חשף שמדובר בפערים עמוקים. במצב כזה, ראש הממשלה חייב להבין שכישלון נחרץ בזירה האזרחית, יקשה מאוד על השגת ניצחון בשדה הקרב. באופן סמלי לבעיה החמורה, אזרחי מדינת ישראל התרגלו שדובר צה״ל תא"ל דניאל הגרי הוא היחיד מנציגי מוסדות המדינה שמדבר איתם באופן ישיר. תדרוך בוקר וערב של דובר צה״ל הפך כמעט בטבעיות לדרך הכמעט יחידה שבה הציבור בישראל מקבל מידע מגורם רשמי של מדינת ישראל לגבי תמונת המצב והצפי להמשך.
אבל מלחמת אוקטובר 23’ היא לא רק מערכה צבאית. העורף, המגזר האזרחי, הוא חלק בלתי נפרד ממנה והוא מושפע ממנה כבר עכשיו בשאלות של פרנסה, תעסוקה, יציאה לחל”ת, פיצויים, עסקים סגורים ועוד הרבה מאוד נושאים שנוגעים כמעט לכל אזרח במדינה. נכון, המעגל הדחוף והחשוב ביותר עד עכשיו היה טיפול בכ־120 אלף איש שפונו מבתיהם, אבל כבר עכשיו ברור שחלק ניכר מהם זקוק לפתרונות ארוכי טווח. ככל שהזמן עובר והסיכוי המאוד סביר להסלמה משמעותית יותר גם בצפון עולה, מעגל האזרחים המושפעים באופן ישיר ועקיף צפוי לגדול גם כן באופן משמעותי.
בממשלה מדברים על ניהול שגרה בעת מלחמה כתנאי להחזקת המשק במצב כמעט יציב, אבל שגרה כזו חייבת ניהול, מתן תשובות ותיאום ציפיות עם הציבור, תוך הצגת התוכניות להמשך בנושאים כמו כלכלה, רווחה, חינוך, בריאות, אוצר, חקלאות ועוד תחומים רבים, שבהם עולים כבר עכשיו פערים ברורים בתפקוד המשרדים הממשלתיים. לא ייתכן שבמציאות כזו רק דובר צה״ל מספק הסברים מדי יום.
נכון, אין פתרונות מלאים למלחמה מסוג זה, בשל ההיקף שלה, עם מאות אלפי מילואימניקים בגיוס חירום ועומס על המשפחות בעורף שרק ילך ויגדל. בתיאום הציפיות עם האזרחים במלחמה מהסוג הזה, צריך להגיד את זה ולשקף את המצב, במיוחד כאשר משבר האמון רק הולך ומעמיק. האתגרים הגדולים עוד לפנינו.
ניהול החזית האזרחית ודרך הטיפול בה יהיו חלק בלתי נפרד מהחוסן הלאומי לאורך זמן. נכון לעכשיו, נראה שהאסימון עוד לא נפל לראש הממשלה, בנוגע לעומק הפערים והחשיבות לייצר פתרונות מהירים, גם אם לא מושלמים, על מנת לשפר ולייעל את המערכות החלולות.
ככל שהכאוס בזירה האזרחית והכעס על מוסדות המדינה יהיה גדול יותר, כך יהיה קשה יותר להגיע לניצחון. החזית האזרחית הפעם היא חלק בלתי נפרד מהמאמץ המרכזי בלחימה. הרבה יותר ממלחמת לבנון, בשל השלכות מתקפת הטרור האיומה של חמאס. ויש כמובן גם את סוגיית האמון והלגיטימציה של הממשלה, שחשובה יותר בשדה הקרב מאשר כל לגיטימציה בינלאומית לישראל. אם אפשר היה להחזיר את מנהרת הזמן ליום שלאחר מתקפת הטרור ולספק לנתניהו עצה טובה אחת בלבד, היא הייתה - לעמוד מול הציבור ולקחת אחריות כראש ממשלה ומכאן להמשיך קדימה.
מצופה היה מראש הממשלה, על רקע בעיות התפקוד של משרדי הממשלה במלחמה, לסגור משרדים לא נחוצים ולבקש משרים להיפרד מכיסאם כדי לפנות תקציבים ולהירתם למשימות לאומיות אחרות. כל משרד ממשלתי שאין בו נחיצות כרגע למלחמה ארוכה. גילוי נכונות מצד שרים לוותר על משרדם למען המאמץ הלאומי הרבה יותר חשוב כרגע מניסיון לארגן מחדש את המערכת הממשלתית, כך שתוכל לשפר את המענה לציבור תוך כדי תנועה במהלך מלחמה ארוכה.
האמון מתחיל ביכולת להיפגש עם האזרחים שנפגעו, דווקא עם אלה שלא קל להיפגש איתם, כמו קהילות הקיבוצים המנותקות מהבית בעוטף, לעמוד מול הציבור ולשקף לו באופן מלא את תמונת המצב, ולדרוש זאת גם מהשרים, שלציבור בישראל יש הרבה שאלות אליהם לקראת התקופה הקרובה.
את הביקורת הזו חובה להפנות לשרי כחול לבן, שנכנסו לממשלת החירום ובצדק רב, מתוך הבנה שבעת מלחמה חייבים מלבד אחדות של העם, המתרחשת כעת באופן טבעי - גם אמון בסיסי בתפקוד הממשלה. תפקידם של שרי כחול לבן לא רק להיות חלק ממשחקי המלחמה בקבינט, אלא גם אלה שצריכים לסייע עכשיו בדחיפות לייצב את המערכת האזרחית ולדרוש מנתניהו לקבל החלטות דרמטיות בנוגע למשרדי הממשלה הלא נחוצים, ואלה שחייבים להתאפס על עצמם וכמה שיותר מהר.