קדיש - אסף גור

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא
וְאַף אֶחָד לֹא בָּא
כַּמָּה אֲלָפִים קָרְאוּ לוֹ בְּשַׁבָּת בַּבּוֹקֶר
זָעֲקוּ אֶת שְׁמוֹ
הִתְחַנְּנוּ בִּדְמָעוֹת שֶׁרַק יָבוֹא
אֲבָל הוּא שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ
שׁוּם אֱלֹהִים לֹא הִגִּיעַ
וְשׁוּם אֱלֹהִים לֹא הִרְגִּיעַ
רַק הַשָּׂטָן חָגַג בְּלִי הַפְרָעָה
מְפַזֵּז בֵּין הַקִּיבּוּצִים לִמְסִיבַּת טֶבַח
וְכַתּבנוּ מוֹסִיף וּמְדַוֵּחַ
בֵּין לְבֵין גַּם מִתְיַיפֵּחַ
שֶׁיֵּשׁ תִּינוֹק שָׂרוּף
וְיֵשׁ תִּינוֹק חָטוּף
יֵשׁ תִּינוֹק יָתוֹם
וְיֵשׁ תִּינוֹק בֶּן יוֹם
מֻטָּל מְחֻבָּר בְּחֶבֶל הַטַּבּוּר לְגוּפַת אִמּוֹ
וְלֹא הִסְפִּיק אֲפִלּוּ לְגַלּוֹת מָה שְׁמוֹ
מָה יֵרָשֵׁם עַל הַמַּצֵּבָה הַקְּטַנְטַנָּה
עִם תַּאֲרִיךְ אֶחָד לַלֵּידָה וְלפּטִירָה
כָּךְ נִרְאֶה הַקִּיבּוּץ אַחַר בִּיקּוּר הַשָּׂטָן
מַחֲזִיר אֶת הַשִּׁדּוּר לאלְפָּן
עַכְשָׁו שֶׁקֶט יוֹרִים
יֵשׁ גַּם שִׁגּוּרִים
וְאֵין מֶמְשָׁלָה
וְאֵין רַחֲמִים
וְרַק הַצְּרָחוֹת וְהַתְּמוּנוֹת
לֹא יצְאוּ לְעוֹלָם מֵהָרֹאשׁ
הַשְּׁבִיעִי בְּאוֹקְטוֹבֶּר
אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ

בבקרים אני מתפקדת על אוטומט, כבר שלושה שבועות שאני עם גפן בבית, אין יוצא ואין נכנס. סידרתי את הממ"ד, הכנסתי אליו ממתקים וצעצועים. אנחנו גרות במזרח ראשון לציון, יש פה לא מעט אזעקות, היא לא בוכה ולא נבהלת, סיפרתי לה שאזעקה אלו ברקים ורעמים בשמיים. יש אמהות שמספרות אחרת, כל אחת והסיפור שלה. אנחנו יושבות שם על המזרן, היא לוקחת את הפנס לשעת חירום, מכוונת אותו לפיה ומתחילה: "גבירותיי ורבותיי, קבלו את ההצגה של גפן ואמא".

ובכל פעם, עד שמסתיימות עשר הדקות שאחרי הבום, אנחנו ממציאות הצגה, פעם אנחנו החיילים ששומרים עלינו, רוקעות שמאל־ימין ומצדיעות "המפקד". פעם אנחנו מחקות זו את זו וצוחקות, ופעם, כשכבר קשה ומכביד עליה, אני נשבעת שמחר הג'ימבורי ייפתח וגם הבריכה וגם הגן. כל כך הרבה שבועות שווא, שלושה שבועות, לעזאזל, אני מזמינה חומרי יצירה ומשחקים באינטרנט, כמעט שמשתגעת, ואמא אחת, במרחק שעת נסיעה מפה, בין חורבות ומרצחים עם נשק, מתחננת לקצת מטרנה לבן שלה. איפה הייתם? נחרבה לנו המדינה, איפה הייתם, לעזאזל?

הרבה השוו את אנשי הכוננות, הלוחמים בשטח והתושבים חסרי הנשק שהצילו עשרות אנשים בלי שום אמצעים לגיבורים של תש"ח.

אבל בתש"ח גם הקמנו מדינה, מדממים, מאפס ובלי שום אמצעים. פתחו את המדיות השונות, זה בדיוק מה שקורה עכשיו. אני לא מנסה להרים את המורל או לשיר שירי תקומה ועצמאות, אלא רק להצביע על תעצומות הנפש שמגייס העם שלנו כדי לנסות להתעלות מעל החורבן, כדי לא לוותר למרצחים שמקיפים אותנו.

מערך ההסברה, אנשים עם מיקרופון חובבני ומצלמה מספרים את האמת (היחידה ואין בלתה) ומגיעים לעשרות מיליוני צפיות. נועה תשבי, שמשרד החוץ הפסיק את השת"פ איתה רק כי לא יישרה קו, מתראיינת מול עיתונאים שמבקשים לכתוש ואפילו לא ממצמצת, רק את טובת המדינה היא רואה מולה.

אנשים שלפני חודש וחצי העליבו זה את זה ופגעו זה בזה ברשתות החברתיות, משתפים פעולה ומעלים תכנים משותפים. האוכל שמגיע לכל מוצב, הנשים המבוגרות שמתעקשות לפטם את החיילים, את עובדי החדשות ואם אפשר גם סתם עוברי אורח שנראים להן חיוורים. אחים לנשק, שעליהם עוד ידובר ויסופר רבות, מושיעים.

אתמול נתקלתי במקרה בתמונה של עשרות מגפונים שלהם והם מופנים לעזה, מבקשים להשמיע דברי נחמה ותקווה לחטופים, שוב בכיתי. המשנעים, הלוחמים שלנו, האמהות והאבות שעומדים מאחוריהם, החרדים שמבקשים להתגייס, החרדיות שמחלקות אוכל בצמתים, אלו ששכלו את חבריהם במסיבת הטבע ויומיים אחר כך, כשהם מסתירים טראומה שתמנע מהם להתגייס, לבשו מדים ויצאו אל הקרב, הטייסים שכל ראיון איתם ממלא אותי תקווה גדולה, דובר צה"ל הנחוש (והנאה), העיתונאים, אנשי התקשורת, הפרשנים, אנשי התמיכה הנפשית, הרופאים, האחיות, זק"א, שאת בכיים לא שמעתי מעולם כמו שאני שומעת מאז 7 באוקטובר ועד היום, ועוד מיליונים. עם ישראל, עם אחד.

בלילות, כשהיא סוף־סוף נרדמת במיטתה, אני מדליקה את המזגן ומעבירה אותה אל המיטה בממ"ד, מתפללת שלא תתעורר באמצע הלילה ותמצא עצמה בחדר זר. כבר קרה שהיא בכתה, אבל גם אזעקות באמצע הלילה קרו ולא אוכל לקחת את הסיכון, היא כל מה שיש לי. אחר כך אני אוספת את הצעצועים, מטאטאה ושוטפת את הבית, מתקלחת ומתיישבת אל מול הטלוויזיה. אז מגיעות החרדות האמיתיות, איראן, רוסיה, ציר הרשע.

ואין על מי להניח את הראש ומי שיבטיח שיהיה בסדר. גם אם היה, ספק אם הייתי מאמינה. לאחרונה אני שונאת את הלילות כמו שלא שנאתי אף פעם. הימים איתה מתישים עד מאוד, כי אני ליצן מלא בהפתעות ולא נותנת לה להרגיש בכלום, אך אני לא אוהבת כשהיא ישנה, כי אז מגיע הלבד והוא מאיים כל כך.

אני רוצה להאמין שיהיה טוב, שישובו החטופים בשלום, עד כמה שאפשר, ושכל חייל שידרוך על אדמת עזה עוד ידרוך חזרה בביתו ויאכל את השניצלים והלזניה שהכינה לו אמו. אלך לנסות לישון עכשיו, נסו גם אתם, אנחנו צריכים כוח ומי יודע עוד כמה זמן זה יימשך.

אני מתנצלת וגם מצטערת. מתנצלת בפני כמה מקוראיי שהבינוני לא נכון. בטור של לפני שבועיים (שנכתב לפני שלושה שבועות, יום אחרי התופת שלא נשכח אף פעם) כתבתי שם כמה דברים - בין הצער, העצב והרצון לנקמה - בנימת טרוניה כזו או אחרת. חברים, עכשיו זמן איחוי, מהקרע היה לנו מספיק. אנא קבלו את התנצלותי הכנה.

הַשְּׁבִיעִי בְּאוֹקְטוֹבֶּר
אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ. 