חלקנו מרוסקים ובוכים, חלקנו מוציאים את זה בזעם או בעצבים, אבל הכל מאוד כואב כאן כרגע. מדינה שהיא פצע, וכל מכה קטנה יכולה להכאיב.
יואב גלנט: "התמרון יגיע, כשזה יקרה - תבינו את עוצמתו"
"זה לא אושוויץ, זה חמאס": גלעד ארדן בנאום מטלטל בעצרת האו"ם
הפיד של טוויטר ואינסטגרם, למשל, מוצף כבר שבועיים בסרטונים מלונדון ומערים גדולות אחרות, שתיעדו אנשים קורעים ומקמטים את הפוסטרים של הילדים החטופים בשבי חמאס. בישראל כולם כבר מכירים את השמות שלהם – כפיר, ארז, אביגיל – מי יכול לצאת נגד שחרורם של תינוקות שנחטפו? קשה להכיל את רמת הרוע של מי שעושים זאת בפנים חשופות, בלי בושה. "זה למען הפלסטינים", זעמה אחת שנשאלה מדוע. אחרת אמרה שהיא מורידה את הפוסטר כי זה פייק ולא באמת קרה.
די ברור שכל מדינה שהייתה עוברת טבח נוראי כפי שישראל עברה ב־7 באוקטובר, הייתה מקבלת זמן פציעות, זמן להתאבל. את המדינה היהודית כרגע שופטים ומבקרים. זה כואב. לא מעטים מכחישים את הזוועות או דורשים להוכיחן, ואזרחי ישראל עסוקים בהגנה עצמית לא רק בשדה הקרב, אלא גם ברשתות החברתיות ובזכותם להתקיים כמדינה.
שום דבר לא הכין אותנו להלם מהטבח, וגם לא להלם מכך שחלק מהעולם רוצה לדלג הלאה ופשוט לשכוח שזה קרה. גילינו שליותר מדי אנשים נוח לחזור לקונספציה הקודמת ופשוט למחוק את האירוע. שהם כמהים כבר לחזור לחשיבה השבלונית שלפיה הפלסטינים הם קורבנותיה של ישראל הרעה. חלקם עיתונאים, ואלמלא הייתה עליהם ביקורת נוקבת הרבה מעבר לרגיל, הם כבר היו מטאטאים את הטבח המחריד מהתודעה.
עם כל כמה שזה מתסכל, את הרצון לצרוח מכאב ומזעם צריך לנתב למקום שונה. להבנה קרה של המצב המזוויע שאליו הגענו, כדי להחליף דיסקט ולהתחיל לפעול במקצועיות ובאופן אחר.
קשה להתעלם מהתקדים
הכאב לא יכול למנוע מאיתנו לראות גם את ההזדמנות. ה"ניו יורק טיימס", למשל, כנראה קיבל השבוע תלונות קשות מפיגורות שאכפת לו מהן. ביום שני התפרסם טור עורך שהסביר באריכות מדוע במשך שעות התנוססה באתר "ידיעה לא מדויקת" לגבי מקור הפיצוץ בבית החולים בעזה בשבוע שעבר. הידיעה לא הייתה "לא מדויקת" אלא שגויה, ופרסומה חסר האחריות גרם לביטול פגישתו של הנשיא ג'ו ביידן עם נשיא מצרים, מלך ירדן ואבו מאזן.
"הסתמכנו יותר מדי על טענות חמאס", כתב העורך, "ולא הבהרנו שאי אפשר לוודא כרגע את נכונותן". השפה המכובסת תכעיס כל ישראלי, שברור לו שמי שמסתמך על כל טענה של ארגון טרור, לא יכול לקרוא לעצמו עיתונאי. ועדיין, קשה להתעלם מהתקדים. מדובר בעיתון בעל הטיה אנטי־ישראלית קשה, ולא זכורה הפעם האחרונה שפורסמה התנצלות בסדר גודל דומה. הלחץ מהדיווח השגוי כנראה גדול, כי העורך הראשי גם טרח להתראיין במשך 20 דקות לפודקאסט של העיתון סביב הנושא.
גם ה־BBC נכנע ללחץ מאסיבי שהופעל עליו השבוע, ודובר הערוץ אישר שאנשי חמאס לא יכונו "חמושים" מעתה והלאה. זה לא מובן מאליו. ממשלת ישראל לא יכולה להטיל סנקציות על כתבי הערוץ, כי תדמיתנו כדמוקרטיה דורשת לאפשר עיתונות חופשית גם כשזה לא נעים, ועם כל הכבוד ל־BBC, אם צריך לאסור על פעילות של ערוץ כלשהו בישראל, עדיף שזה יהיה אל־ג'זירה.
אבל המרכז הרפואי בנהריה הודיע שלא יאפשר יותר כניסה של כתבי ה־BBC לשטחו, והמשמעות היא שאם ימשיכו בדרכם הקלוקלת, כתבי הערוץ לא יצליחו לדווח מפה. השורה התחתונה היא שה־BBC סוף כל סוף התחייב לכנות את חמאס ארגון טרור, שהוכרז ככזה על ידי ממשלת בריטניה.
נכון שזה נראה כמו מעט מדי ומאוחר מדי, אבל מבחינת ישראל זו צריכה להיות נקודת ההתחלה של הלך רוח חדש. האם הוא ימשיך להשתנות לטובתנו בעתיד? זה תלוי רק בדבר אחד. עד כמה מדינת ישראל תעבוד בזה, ועד כמה תדמית ישראל, שהיא הבסיס ללגיטימציה הבינלאומית שלנו ולכן גם לביטחון, תוגדר סוף כל סוף כיעד לאומי.
לא רק אנטי־ישראלי
משהו מאוד בסיסי נסדק בישראל ב־7 באוקטובר, בדרך שאת מלוא משמעותה נגלה רק בהמשך. השאיפה היא לצאת מהאסון טובים יותר, והאתגרים כוללים לא רק בנייה מחודשת של יישובי העוטף ההרוסים, אלא גם בנייה מחודשת של תפיסת הביטחון ושל החוסן הלאומי. זה ידרוש הכחדה של הפוליטיקה הרעילה, ולו מתוך הבנה עמוקה שישראל לא יכולה לאפשר לעצמה שום דבר חוץ מהנהגה מלוכדת של הטובים ביותר מבניה, של המקצוענים שבמקצוענים.
זה כולל גם את נושא ההסברה, כי לא רק אצלנו נסדק משהו. האסון, שממדיו הסופיים עוד לא ברורים, גרם לכך שמשהו נסדק גם בדרך שבה מדינות המערב יתייחסו אלינו מעכשיו.
לא רק מנהיגי העולם המערבי הבינו שבעת הזאת צריך לתמוך בנו באופן בלתי מסויג. גם אוניברסיטאות מובילות חטפו סטירה שהייתה צריכה להגיע מזמן. ישראל צריכה לדאוג שהמגמה תימשך, ושמשיכת התרומות תגובה בהחרמה קולקטיבית של ארגונים יהודיים, עד שלא ישתנו שם כללי "חופש הביטוי", שהפכו למפגני אנטישמיות יומיומיים.
ביחס התקשורת הבינלאומית כלפינו קיימת הזדמנות גדולה לשינוי ארוך טווח, ולו בשל העובדה שמספיק אנשים מבינים היום שהגישה של BBC וה"ניו יורק טיימס" היא בסוף לא רק אנטי־ישראלית, אלא אנטי־בריטית ואנטי־אמריקאית. הרי אוניברסיטאות העילית וערוצי התקשורת המובילים אחראים לחינוך ההמונים ולידע של הציבור. במשך שנים הם נגררו אחרי טרנדים של פוליטיקת הזהויות, וחצו גבולות אסורים כדי להתחבב על קהלים צעירים.
ישראל צריכה לעבוד בכל האמצעים כדי לעקר את הכוח מהקבוצות הקיצוניות שמטילות אימה על אוניברסיטאות כמו הרווארד. גם הרבה סלבס מבינים שהדבר הנכון לעשות הוא לתמוך בישראל, אבל מפחדים לאבד עוקבים, לחטוף נאצות, אולי אפילו להיחשף לניסיונות התנקשות. צריך להתחיל לדבר על זה. למותר לציין שאף תומך חמאס שמפגין למען שחרור פלסטין לא באמת מפחד שיתנקשו בו.
איך עושים את זה? בונים צוות של מקצוענים ומנתבים תקציבים. משגרים משלחות לכל מוסדות החינוך וכלי התקשורת, שיציגו לכל הסגל את סרטוני הזוועה ממצלמות הגוף של פושעי חמאס. מכינים עדויות וחומרים של ניצולים. מסבירים את המציאות הישראלית.
מנהיגי המערב שהתייצבו פה בזה אחר זה מבינים טוב מאוד מה שחלק מתושבי המדינות שלהם לא מבינים, בגלל הרגלי מדיה קלוקלים שחייבים להשתנות, ומהר. שום דבר טוב לא יצמח לאף אחד מזריעת בורות למען קליקבייט, ומכך שרבים יחשבו שאסלאם קיצוני ברברי זה משהו טוב וחביב. הרי כל מי שבינה בראשו מבין שהדברים האלה מבעבעים גם בארה"ב ובאירופה, ושאסור לאפשר להם להתגבר.