הטוב, הרע והמכוער
אחד מסודות הקסם של נתניהו הוא שללהיטים שלו אין מילים, רק מנגינה: שפת הגוף, גוון הקול, הקצב שבו הוא יורה את התשובות וכמובן, כשכבר נכנסות המילים, הן חייבות להיות קליטות, בלי בתים אלא רק עם פזמון חוזר שאותו הוא מבקש שיזמזמו כל שומעיו.
מסיבת העיתונאים המשולשת אמש הייתה מופע טוב של נתניהו, שכרגיל במיטבו כשהוא עם הגב לקיר: הראו לו סקר שמראה שהוא בשפל חסר תקדים - ותוציאו ממנו את המיטב.
רק שלפעמים לא מספיקים לחן טוב, פזמון קליט ואפילו לא מבצע מוכשר כדי להפיק להיט. לפעמים דווקא העובדה שכל המרכיבים הנכונים היו שם, לכאורה, היא זו שמייצרת את הפיאסקו - ונתניהו של מוצאי השבוע השישי ללחימה, הגיע לנקודת שפל חדשה.
בעולמו של נתניהו אין שטחים אפורים אלא רק טוב ורע. טוב או רע למי? לנתניהו כמובן. לדברים הטובים אחראי רק נתניהו לבדו: הוא זה שהחליט להגיב בעוצמה, הוא זה שהביא לגיבוי הבינלאומי שלו זוכה ישראל - ולפעמים, כאשר הוא מרגיש שקצת הגזים אפילו לפי חוקי הז'אנר הפרטי שלו, הוא מוסיף "חברי ואני".
בצד השני נמצא כל מה שרע, שהוא כמובן באשמת כל מי שאינו נתניהו. מה היה בחלק הרע אתמול? בעיקר שני נושאים: מדיניות ההבלגה של ישראל עד כה, שאפשרה לחמאס להתעצם ולשגשג וכמובן, הסוגייה שעל הפרק - הכנסת דלק לרצועה (שנתניהו נשבע שלא יוכנס).
ובכן, אם לא ידעתם, נתניהו (שיודע שלא יוכל לחמוק מהדיון בלי נטילת אחריות מסוימת, כמי שהיה כאן ראש הממשלה כמעט ברצף לאורך ה-15 שנים האחרונות) דווקא הכה בחמאס: עמוד ענן, צוק איתן ושומר החומות היו הצלחות מופתיות, מכות קשות לחמאס עם אלפי מחבלים הרוגים.
מה מנע אז את הניצחון? לפי נתניהו, שני דברים: חוסר הסכמה פנימית וחוסר לגיטימציה בינלאומית. בחוסר הסכמה פנימית אשם כידוע השמאל, זאת חרף העובדה שגם בסבבים קודמים מול עזה, קולו של זה כלל לא נשמע: כמה נשים בשחור החזיקו שלט עם כיתוב דו לשוני בשדרות רוטשילד - כאז כן עתה, בכך הסתכם חוסר ההסכמה הלאומי.
הטיעון השני , בדבר היעדר היכולת לגייס תמיכה בינלאומית, הוא מורכב יותר, אבל מחייב את השאלה: האם עלו על השולחן הצעות קונקרטיות לתקוף את חמאס, שנפלו רק בגלל העובדה שלא ניתן היה לגייס אליהן את תמיכת העולם? ואם כך - בהינתן שנתניהו הוא זה שמביא לבדו להסכמה הבינלאומית שממנה נהנית ישראל עתה (ולא תמונות הזוועה מקיבוצי הנגב המערבי), מדוע לא הדגים את יכולותיו המופלאות בזירה הבינלאומית כבר אז, כשהיה צריך להנחית מכת מנע על חמאס?
מה שמעביר אותנו לשאלת הדלק, זה שנתניהו הבטיח קבל עם ועדה שלא יועבר. איך קורה שמאפשרים להכניס דלק לרצועה? ובכן, ראשי מערכת הביטחון וראש השב"כ הם אלה שהמליצו... פתאום לא נתניהו לבדו מוביל, פתאום הוא רק חותמת גומי לרצונות והמלצות בכירי מערכת הביטחון... מישהו בכלל עוד קונה את הסחורה הפגומה הזאת?
בינינו, אפילו לא נתניהו, שמוסיף מיד איזה קשקוש הזוי על מגיפות ומוסיף בידענות של מומחה לבריאות הציבור, שהמגיפות, לו היו פורצות בקרב הפליטים הפלסטינים, היו מתפשטות ופוגעות גם בחיילי צה"ל וגם באזרחי ישראל.
אני כנראה מומחה קטן מנתניהו בענייני תחלואת המונים, אבל נניח לרגע שתושבי עזה היו נאלצים לשתות מים ממקור חליפי למתקני ההתפלה שלהם (שלצורך תפעולם, לכאורה, נכנס הסולר לעזה) והיו לוקים כולם במחלות מעיים, עדיין ההשלכה על בריאות האוכלוסייה בעורף הישראלי הייתה זניחה עד בלתי קיימת - הרי לא מדובר בזן חדש של קורונה שהיה עובר מהפלסטינים לחיילי צה"ל ומהם אל המשפחות בעורף, נכון? אז למה לקשקש סתם?
ואם כבר קשקושים בעלמא, יש דרך טובה לדעת מתי נתניהו משקר ביודעין: כשהוא מכחיש את העובדות הכחשה נמרצת. בפעם הקודמת זה היה כשנשאל על ליקוט מסמכים כדי לבנות את ההגנה ליום שאחרי. הוא טען שזה שקר מוחלט, אבל בינתיים התברר שמסמכים כאלה אכן נאספו.
הפעם נשמר השקט המוחלט כתשובה לשאלה על חיילי המילואים. נתניהו מקפיד להצטלם רק עם חיילים בסדיר ורק אחרי שעברו תהליך של מיון וסינון. למה לו להיתקל במחאה של מילואימניק עצבני? חיילי מילואים מורחקים מסביבתו עת הוא יורד להצטלם בשטח. נתניהו מכחיש מכל וכל. לטענתו הוא דווקא נפגש עם המון חיילי מילואים, אלה רק המצלמות שפשוט לא הבזיקו על הרגעים הללו כדי לתעד אותם. ביש מזל.
חיבוק בהסכמה
נתניהו מפיק לקחים מהופעות לא טובות שלו בציבור. ממסיבת העיתונאים המשולשת הקודמת זוכרים בעיקר את שפת הגוף: את החיבוק החם בין השרים גלנט וגנץ, לעומת הקרירות שהופגנה כלפי נתניהו. לכן היה חשוב לו לשדר הפעם אחדות.
רק שמרוב מאמצים להסוות, דווקא הוראות הבימוי המדויקות יותר, הדגישו את הבידוד שלו: נהרות של דם רע זרמו בין יואב גלנט לבני גנץ, אבל ברגע האמת מתגלה ביניהם אחוות לוחמים שמתבטאת בשפת גוף חמימה, בעוד שלנתניהו הם לוחצים יד כמי שכפאם שד.
אי אפשר לחתום את הביקורת על הופעתו של נתניהו אמש, בלי "פינת הצ'רצ'יל" שמדגימה את הפער העצום בין נתניהו למושא הערצתו: נתניהו התחיל לשווק אמש את מה שמתחיל היראות כדשדוש, כניצחון גדול.
למה? כי העזנו ונכנסנו לעזה, כי העזנו ונכנסנו אפילו אל בית החולים שיפא ועוד. בשפת חוקי התאגידים קוראים לזה "בק-דייטינג", לשוב אחורה בזמן כדי "לתעד" דברים שנעשו כביכול בזמן אמת. כלומר - נתניהו לוקח דברים שקרו במהלך השגרתי של התקדמות הלחימה, כדי להציג אותם כהישג שמקורו בהחלטה לנצח.
כיוון שכך, אפשר לשאול: האם ראשי חמאס שילמו כבר בחייהם? טרם. האם שלטונם אכן ממוטט? אפשר לפקפק: שלטון קורס היה נענה לעסקת שבויים אטרקטיבית ולא ממשיך לשחק עם ישראל משחק של חתול ועכבר, שמייסר את משפחות החטופים ואת כולנו.
במילים אחרות: נתניהו מכר לנו מלחמה עד לכניעה מוחלטת של חמאס, ועתה הוא מנסה לשווק לנו את כוחות צה"ל בשיפא, כתמונת ניצחון.
למה זאת פינת הצ'רצ'יל השבועית? כי צ'ר'ציל הבטיח לעמו רק דם, יזע ודמעות, אבל הגיש להם כגמול על נאמנותם כניעה סופית ומוחלטת של האויב, כולל התאבדות של מנהיגו. ספק אם ליחיא סינוואר יש כרגע מחשבות אובדניות, סביר להניח שנתניהו הוא זה ששובר את הראש עכשיו איך לשווק הבנות צ'מברליניות כניצחון מוחץ.
והנה הגענו לאבן הנגף האחרונה במאמציו של נתניהו לשוב ללב ההמונים: אחד בפה ואחד בלב. גם כאן מדובר במוטיב חוזר: בהתחלה היה מדובר בתדרוכים וציוצים נגד אנשי הצבא, במקביל לקריאה לאחדות עד לניצחון. אחר כך זה הפך לאיסוף מסמכים, במקבל לקריאה שלא לעסוק בפוליטיקה בעת הזאת. כלומר, אם אתם רוצים לדעת מה נתניהו חושב באמת, חכו לציוץ - שלו או של מקורב.
עכשיו אלה משפחות החטופים: נתניהו מחבק אותם במילים חמות, אבל "חייליו" בתקשורת כבר מובילים קמפיין נגדי, טוענים שהתמונות מההפגנות הן הדלק האמיתי לסינוואר - ובשטח מתרגמים כבר הדברים לתקיפות אלימות של המשפחות, כולל מופעי אימים של פעילי ימין קיצוני שתועדו מאחלים להורי חטופות שייאנסו את הבנות שלהם. זוועה.
נתניהו יכול להרחיק את עצמו (בצדק!) מהתופעות המבחילות האלה, אבל לא מהעובדה שמשקלם הסגולי של אלה הופך לגדול יותר בתוך המחנה המצטמצם של תומכיו: כשאצטדיון טדי מלא ב-30 אלף צופים, נאמני לה-מפיליה הם רק חלק מהקהל המגוון של בית"ר, אבל כאשר ביציעים יש אלפים בודדים - הם הופכים לחזות הכל.
נתניהו היה אמש במיטבו, באמת - זו הייתה אולי ההופעה הפומבית הטובה ביותר שלו מאז תחילת המערכה: כשדיבר על ואל המשפחות השכולות, נצצו עיניו. כאשר דיבר על המהלומות שיש להכות בחמאס, קצפו שפתיו. ידיו לא רעדו כאשר אגרף אותן כדי לשדר נחישות ו... דווקא על רקע ההגשה המצוינת, המנגינה הנכונה ואפילו הפזמון הקליט, בלטה עוד יותר העובדה שבשיר שלו לא נותרה אפילו מילה אחת שעליה אפשר להישען.