אינני זוכר מתי בימי חיי הבוגרים מצאתי את עיניי דומעות ולבי מתכווץ שוב ושוב כמו במהלך החודשים האחרונים.
איש אינו יכול להישאר אדיש מול הכאב, הצער והזעזוע העמוק שעברה החברה שלנו. האסון הנורא שפקד את תושבי יישובי העוטף ואת משתתפי מסיבת הטבע טלטל את כולנו בעוצמה שאת ממדיה קשה לתאר. אוצר המילים שלי, בין שבעברית ובין שבכל שפה אחרת העומדת לרשותי, אין בו כדי להביע את גודל הזוועה וההלם שהוטחו בפנינו.
והימים חולפים, ובמקביל אני חווה עיניים דומעות, אבל לב שמתרחב לנוכח ההתנהגות של העם הנהדר שלנו. עם שמוכיח שוב ושוב את הייחודיות שלו העולה כפורחת מכל השכבות - חרדים כחילונים, ימניים כשמאלנים, יהודים, דרוזים, ערבים או נוצרים. רוח ההתנדבות שוטפת את כולם, והנתינה היא אינסופית.
התרגשתי מתעצומות הנפש של הורים שכולים שעמדו בראש מורם יום לאחר שהתבשרו בבשורה הגרועה ביותר, אבל לצד הכאב מצאו מקום בלבם לאחל רפואה שלמה ללוחמים שנפצעו באותה פעולה שבה איבדו הם את היקר מכל. מילותיהם שידרו השלמה, גאווה ותקווה שהקורבן לא יהיה לשווא.
נפעמתי מול מסירותו של ארז ברקוביץ, קצין בסיירת גבעתי שאחיו איל הי"ד נהרג בקרב בעזה, ובמקום לשבת שבעה קיבל את הסכמת ההורים השכולים וחזר לצאת למסע הכומתה עם חייליו.
התרגשתי כשקראתי על החייל בן זוסמן ז"ל, שהשאיר את צוואתו אצל חברתו כדי שתמסור להוריו למקרה שייפול בקרב. כמה היה גאה למות על הגנת הארץ, איך תכנן עבורם כיצד הם אמורים לנהוג ואיזה תפריט להגיש במהלך השבעה עליו, ועד כמה היה חד־משמעי בדרישתו שאם ייפול בשבי - אינו מוכן שישוחררו מחבלים תמורתו. איזו גדלות נפש. אי אפשר לקרוא צוואה כזו מבלי שהעיניים תדמענה.
התרעות פיקוד העורף