כשהייתי בן 12 וחצי חיי השתנו. דוד שלי אודי הציע לי לקפוץ איתו למקום ״קצת משונה של בן אדם מצחיק בסוף המדבר״ - כך הוא הגדיר זאת - ואני הסכמתי. כעבור ארבע שעות נסיעה הגעתי לפונדק ה־101 בערבה והכרתי את שמעון כושי רימון. לא אשכח את הרגע שבו נכנסנו לאחד החדרים האחוריים של הפונדק וישב שם אדם עצום בגודלו, שבירך אותנו לשלום בלבביות. ״תשבו״, הוא הציע, אז התיישבנו ופתאום שמתי לב לשק חום על הרצפה בצד שהחל לזוז.
״מה זה? זה זז״, אמרתי בבהלה. ״כן, זה הגיע היום״, אמר כושי. ״הוא עדיין בהסתגלות״. לא הייתי בטוח שאני ממש רוצה לדעת מה בדיוק הגיע היום ולְמה בדיוק הוא מנסה להסתגל. אבל זה לא היה משנה, כי כושי כבר פתח את השק ומתוכו קפץ נחש עצום באורך שלושה־ארבעה מטרים שזז בהיסטריה. ״הוא הגיע מהסהרה בבוקר״, כושי אמר, ״זה קינג־קוברה, זה הנחש הארסי הכי גדול בעולם״.
״מה זה?״, אמרתי בבהלה, ״אפשר למות מזה״.
״לא״, הסביר לי כושי בנחת, ״חלבנו לו את הארס, אז הוא לא יכול להרוג. אבל יש נמרה בחוץ, שהיא יכולה להרוג״.
״נמרה? בחוץ?״.
״כן, נמרה סיבירית שקוראים לה ׳רומבה׳. ממנה צריך להיזהר, היא בהחלט יכולה להרוג״.
לא האמנתי למה שנאמר לי, עד שיצאתי החוצה ואודי הוביל אותי לכלוב ענק שבו ניצבה נמרה אימתנית מסוג טיגריס סיבירי. הבטתי במפלצת שנהמה לעברי והבנתי שהגעתי למקום הכי משונה בעולם ושהולך להיות פה מעניין. מאז הקפדתי להצטרף לדוד שלי אודי בנסיעותיו לפונדק הקסמים בערבה וכעבור כמה שנים כבר התחלתי לנסוע לשם לבדי בכל חופש גדול ולבלות שם כמה שבועות קסומים ומשונים עם כל אנשי הפונדק ובעיקר עם כושי רימון - שהיה האדם הכי אמיץ ומטורף שפגשתי בחיי.
דוד שלי אודי וכושי היו חברים עוד מילדות. הייתה ביניהם ברית מקומית של שני חובבי הרפתקאות והסתבכויות מ״העמק״. דוד שלי אודי מנהלל וכושי ממושב תל עדשים הסמוך. הם גדלו בצלו של אחד בשם מאיר הר־ציון, שהיה מבוגר מהם בכמה שנים, והם העריצו אותו וחיקו את כל מה שעשה.
עם השנים הר־ציון קיבל את הכינוי ״הלוחם הטוב ביותר של צה״ל״ ובשרשרת הלוחמים האגדיים והמיתולוגיים שהלכו בדרכו והטביעו את חותמם על הארץ ישראליות ניצב לו גם כושי רימון (שהצליח גם הוא, כמו מאיר, להגיע לפטרה בירדן ולחזור בחיים). לוחמים אחרים בולטים בשרשרת הלוחמים המיתולוגיים שייסד הר־ציון הם אריק שרון, קצ׳ה ורפול.
המשותף לכל אותם לוחמים הוא שהם הובלו על ידי אומץ לבם למקומות משונים ועשו דברים שלא ניתן היה להעלות על הדעת. על חלק מאותם דברים עדיין לא ניתן לספר, ועל חלק אחר עדיף שלא לספר.
המשותף הנוסף והייחודי לחלק מהלוחמים בשרשרת התגלה ביום שלישי בשבוע שעבר בהלווייתו של כושי רימון, שנקבר בשטח פתוח אצלו בפונדק והפך בכך לאדם החמישי בלבד בארץ שנקבר לא בבית עלמין אלא בחלקה פרטית. המעניין הוא ששלושה מתוך אותם חמישה יחידי סגולה שנקברו בחלקה אישית פרטית הם מאותה שרשרת לוחמים.
שרון, שנקבר בחלקה פרטית בחוות שקמים; הר־ציון, שנקבר בחוות שושנה שהקים לזכר אחותו שנרצחה על ידי מחבלים; וכעת כושי רימון, שנקבר בחלקה אישית בפונדק. השניים הנותרים, אם תהיתם, שזכו להיקבר בשטח פרטי ולא בבית עלמין, הם דוד בן־גוריון, שנקבר בחלקה אישית בשדה בוקר, וד״ר יעקוב ירוס, שהקים את בית ההבראה ״מצפה הימים״ (שהפך בהמשך למלון פאר) ונקבר בשטח החווה.
נהוג לומר על לכתם של אישים כמו כושי ש״זהו סופו של עידן״, אבל אני, באופן אישי, חושב שהעידן הזה שעליו מדברים נגמר מזמן ולא בגלל פטירתם של אישים כמו כושי שהיו סמל לתקופה. ובכל מקרה, מי אני שאשפוט מתי מתחיל ומתי מסתיים לו עידן? כל מה שאני יכול זה להעיד על עצמי ברמה האישית. וברמה האישית כושי היה לי מקום מפלט לאורך כל הנעורים והבגרות שלי.
הפונדק שלו שימש לי כ״ארץ לעולם לא״ פרטית משלי. שם למדתי לירות בעוזי ובקלצ׳ניקוב בגיל 15, לצאת למסעות ליליים במדבר ולאסוף נחשי צפע ולהביא בחזרה לפונדק, וגם לרכוב על אופנועים בשטחי ההפקר של המדבר. שם ראיתי את השקיעות היפות בחיי, ושם אפילו התאהבתי לראשונה. באחת הפעמים שהגעתי לפונדק כושי ניגש אליי ואמר לי שהוא רוצה שאני אהיה אחראי על זהבה - הנחשה הגדולה בארץ - פיתון בורמזי מפלצתי באורך של שמונה מטרים ובעובי של טיל יריחו. אמרתי לו שאני לא מוצלח בקבלת אחריות.
כמה שעות אחר כך הפיתון הבורמזי היה מחוץ לכלוב והתחיל לנוע ברחבי הפונדק והמדבר, כשאנשים בורחים וצועקים למראהו. אחריות, היה ברור, זה לא בשבילי. ״זה בסדר, זה קורה״, אמר לי כושי כשיצאנו למסע בג׳יפ בעקבות הנחשה הבורמזית שכבר נעלמה בערבה. ״גם לי קרו כל מיני דברים בחיים, ככה לומדים״. זה נכון שככה לומדים, אך אני לא משוכנע שבתהליך הלמידה מוכרח שיהיה נחש פיתון בורמזי באורך שמונה מטרים.
בפעם אחרת עלינו הוא ואני לטיסה בטרקטורון מעופף (כשהוא הטיס) אל עבר המוצבים הירדניים בגבול והצנחנו לחיילי הלגיון הירדני שקים של תמרים. לא כל החיילים הירדנים קיבלו את זה בטוב, וכדורי רובה שרקו לידנו באוויר, ואחד גם פגע במצנח שלנו ונאלצנו לנחות נחיתת חירום ממש על הגבול הירדני. ״זה בסדר, זה קורה״, הוא אמר לי גם הפעם, אחרי שהתרסקנו באלגנטיות על האדמה וחיילים ירדנים עם רובים שלופים רצו לעברנו.
כושי רימון היה גדול מהחיים, והחיים היו קטנים ממנו. הוא היה פיטר פן של צה״ל ומעולם לא גדל. הוא היה חייל נצחי במערכה בלתי נגמרת על הקוממיות הישראלית ועל הזכות לחצות גבולות ולהשתעשע עם המוות.
אני בטוח ששם למעלה הוא יחבור שוב לכוחותיו עם מאיר ואריק הנערצים עליו, והם ייצאו לטיולי שטח בשטחים הנידחים והמסוכנים ביותר של העולם הבא (ויהרגו גם את מחבלי העולם הבא, שרבים מהם הגיעו לאחרונה). ״הנה משהו שלא ניתן להגיד עליו את המשפט הנצחי של כושי: ׳זה בסדר, זה קורה׳״, חשבתי לעצמי כששמעתי על פטירתו של האדם האהוב והייחודי הזה.