"ככלב השב על קיאו", ממשיל לנו ספר משלי, "כסיל שונה באיוולתו". המשל פשוט: כלב אוכל משהו הגורם לו להקאה, אך הוא שב לאכול מה שהזיק לו, ואפילו את מה שהקיא. אינני יודע אם כל הכלבים נוהגים כך, אך אין ספק: הכסילים נוהגים לחזור על מעשי האיוולת שלהם. זו יכולה כמעט להיות הגדרה לטיפש.
המוסד אישר: שבעה פעילי חמאס תכננו לבצע פיגוע נגד ישראלים בדנמרק
בדרך לשחרור חטופים נוספים? "לראש המוסד חופש פעולה מלא מצד רה"מ בעניין"
לא הייתי נזכר במשל הנאה הזה, לולא קראתי לפני שבוע בעיתון זה את מאמרו של מי שהיה שר המשפטים במדינת ישראל, מאיר שטרית. והוא הציע לנו מרשם בדוק להשכנת שלום: תוכנית השלום הסעודית/הערבית. לדעתו אין טובה ממנה, גם אם היא כוללת נסיגה ישראלית מלאה לקווי 4 ביוני 67', כינון מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים ופתרון "צודק ומוסכם" לסוגיית הפליטים.
והרי זה אותו מאיר שטרית שאמר ערב ההתנתקות: "יש טענה שיהיה איום על היישובים בנגב. עוד לא שמעתי טענה מגוחכת מזו". אכן ראוי להקשיב לו ולהשתמש במרשמי ההתאבדות הלאומית שלו.
שמאלנים רבים התפכחו אחרי טבח שמחת תורה. הם מבינים כי כל אשליותיהם התנפצו. שהקונספציה המטומטמת, שאם יהיה טוב לערבים יהיה גם טוב ליהודים, ושכדאי שלחמאס יהיה מה להפסיד, היא שהמיטה עלינו אסון נורא. ולכן הגיעו למסקנה כי את האויב צריך להשמיד. לנצח ניצחון ברור ומכריע.
רק בודדים לא למדו שום לקח והם מפטירים כאשתקד. הם אומנם מציעים למצוא פרטנר אחר, לא חמאס, ואיתו לעשות שלום. לתת לו מדינה בלב המולדת שלנו, ואז יהיה שלום. כי כאמור – אם לערבים יהיה טוב, גם לנו יהיה טוב. ואם להם תהיה מדינה – לא ישתמשו בה כבסיס להשמדת היהודים "מהנהר עד לים". להפך. אז יניחו לנו לנפשנו.
רק כסיל ימשיך להזדקק לשירותיו של רופא שמתעקש לדבוק באבחנה שגויה ולטפל במחלה הלא נכונה גם כשמצבו של החולה הולך ורע למרות הטיפול. שאינו עוצר אף לרגע לתהות שמא טעה באבחנה. מי שבטוח שהסכסוך עם הערבים הוא "טריטוריאלי" ולא מלחמת דת – ימשיך לרשום לנו הקמת מדינה פלסטינית בלב המולדת שלנו כתרופה, ויביא עלינו חורבן אם נקשיב לעצותיו.
בין "השונים באיוולתם" הללו גם אינטלקטואלים של ממש. הפרופסור להיסטוריה מוטי גולני כתב לפני חודש מאמר ב"הארץ" (17 בנובמבר) וכותרתו "לא יהיה ניצחון וזה לא בהכרח רע". כלומר – יש אנשים שממש אינם רוצים שננצח את האויב. לכאורה הם מאמינים בפשרה ולכן "אסור לנצח". אבל באמת – הם רוצים כניעה, וחוששים שאם ננצח – תתרחק הכניעה מאוד.
הרי הם שהטיפו במשך שנים ש"אי אפשר לנצח טרור" ולכן צריכים לשחד אותו, להתפשר איתו. ממש כמו נתניהו שרצה "להכיל" את חמאס, ועמו כל "המומחים לביטחון" לשעבר ובהווה (ובהם גם הרמטכ"ל, ראש אמ"ן וראש השב"כ) שהוכיחו באותות ובמופתים (שהמציאו בעצמם) כי חמאס מורתע ורוצה הסדרה. תפיסת העולם המעוותת שלהם גרמה להם לעצום עיניים ולאטום אוזניים ולהתעלם מכל מי שהזהיר כי ראה נכוחה, בניתוח פוליטי פשוט או במצלמה ובמשקפת.
עשרות רבות של ישראלים חטופים בעזה. יש בין בני משפחותיהם שחוששים מאוד שאם צה"ל ימשיך להתקדם – חיי יקיריהם יהיו בסכנה. חמאס בגבו אל הקיר עלול לנסות לנקום בהם. ולכן הם דורשים לעצור את הלחימה ולהגיע לעסקת חילופים.
אבל בין המשפחות הללו יש גם הממלאים את צוואתו המופתית של בן זוסמן, הגיבור שנפל בקרב בצפון הרצועה, אשר כתב למשפחתו בדרך לעזה "אם חלילה אפול בשבי, חי או מת, אני לא מוכן שחייל או אזרח אחד ייפגעו בגלל איזו עסקה לשחרורי. אני לא מרשה לכם לא לנהל קמפיין או מאבק או משהו כזה. לא מוכן שישוחררו מחבלים תמורתי. בשום דרך, צורה או עסקה. אל תפרו את המילים שלי בבקשה".
אבל משפחות חטופים רבות רואות את יקירן בציפורני חמאס – ואינן רוצות לראות שום דבר אחר. ניתן להבין את דאגתן הנוראה. אין לי טענות אליהן. יש לי טענות נגד ההנהגה של המדינה, שנכנעת להן.
השבוע הופץ סחריר בדבר עסקת חילופים חדשה, שבה אמורים להשתחרר נשים וילדים ואפילו "קצינים בכירים שנפלו בשבי" תמורת חלק או כל המחבלים שבידינו. "כולל מרוואן ברגותי". הקפידו יוצרי הספין להדגיש.
יש כמה חשודים מיידיים בייצור ידיעה כזאת (שהוכחשה על ידי "גורמים מדיניים בכירים" אצלנו): חמאס בראשותו של יחיא סנוואר, מקצת משותפיו בקרב "מחנה השלום" אצלנו, או אפילו "סביבתו" של נתניהו, שמנסה לשחרר בלון ניסוי ולבדוק לאן נושבת הרוח במקרה שתוצע עסקה כזאת.
אינני יודע מי המציא את המתווה הזה, אבל עסקה כזו או דומות לה יעלו בקרוב לדיון, אם לא נצליח להרוג את כל צמרת חמאס ולשחרר את החטופים בכוח הזרוע. יתרה מזאת: צפוי שלהצעת חמאס יצורף איום להוציא להורג את החטופים אם ישראל לא תעצור את המתקפה ותיסוג.
זו תהיה דילמה נוראה, אך כל מי שיציע להיכנע לדרישות חמאס תחת איום נורא כזה חייב לזכור את תומר ערבה אליעז, הנער בן ה־17 מנחל עוז שהרוצחים השתמשו בו כמו ב"נוהל שכן" כדי להוציא מהממ"דים את המסתתרים. מעבר לדלת צעק למסתגרים שהמחבלים יהרגו אותו אם הם לא ייכנעו. ואחרי שיצאו – נטבחו או נחטפו לעזה, ואז רצחו גם את תומר.
ולמה הכנסתי אי־אילו מתוך "מחנה השלום" שלנו לרשימת החשודים המיידיים? כי היו בהם לא מעטים שהרבו לבקר את ברגותי בכלא ב־20 השנים האחרונות, ולדבר איתו "פוליטיקה". לא רק אחמד טיבי וחבריו תומכי הטרור, אלא גם חברי כנסת ממפלגות שפעם היו ציוניות, שראו בברגותי – ארכי־רוצח שידיו טבולות בדם מאות יהודים, שנידון לחמישה מאסרי עולם – מנהיג פלסטיני "אותנטי", מועמד לרשת את אבו מאזן. איתו, כך הם בטוחים, יוכלו לעשות עסקים, כי הוא סתם רוצח אידיאולוגי שונא יהודים, ולא רוצח מוסלמי דתי פנאטי כמו סנוואר.
קראתי השבוע את דבריו של משה פוזאילוב, בעברו בכיר בשב"כ שהיה מחוקריו של ברגותי בכלא, המסביר כי ברגותי הוא המסוכן מכל המחבלים הערבים. קריאתו של ברגותי "אל־אקצא בסכנה" הפכה את האינתיפאדה השנייה ממהומות והפגנות למבול דמים. המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, ששיתף פעולה עם היטלר, הוא מורו ורבו. בנו הבכור נקרא קסאם על שם מנהיג הכנופיות הרצחני עז א־דין אל־קסאם, שעל שמו נקראים גם גדודי חמאס.
יש רק הבדל מובהק אחד בין ברגותי וסנוואר: ברגותי ידע להתחבב על "מחנה השלום" שלנו, המוכן לכרות ברית עם השטן ובלבד שלא ננצח. אם ברגותי חלילה ישוחרר ויעלה לשלטון – כך כותב פוזאילוב – יחבר לא רק את עזה ואת איו"ש למלחמת חורמה נגדנו, הוא גם ירתום למלחמה חלקים נרחבים מערביי ישראל ומנהיגיהם.