1. אלו ימים קשים, שבהם אין כל כך "בוקר טוב". כשהחושך מפנה את מקומו לאור היום, מגיעות בשורות האיוב ומחשיכות את הבוקר, צורבות בלב ובנשמה ומכבידות את המשקולות על כל ישראלי וישראלית.
דור 2023 רושם ברצועת עזה, במחיר כבד מנשוא, פרק גבורה של זהב בתולדות ישראל, ולצדו בסמטאות הצפופות של עזה, אנשי מילואים ותיקים ומנוסים המצטרפים אל רשימות החללים.
השבוע נאחזתי בדמותו של רס"ל אוריה באייר ז"ל, לוחם ביחידת מגלן שנפל בקרב בח'אן יונס. אוריה - בן למשפחה נוצרית גרמנית, שסבו וסבתו באו לישראל והקימו על גבעה ירוקה ליד מעלות תרשיחא, ללא סיוע המדינה, גן עדן לניצולי שואה. בית אבות עם גינות מטופחות וטיפול עילאי, על מנת לכפר על דור הגרמנים שקדם להם.
משפחת באייר היא אהובה ומוערכת במעלות תרשיחא, ואוריה התגייס לצה"ל אף על פי שאינו חייב, וכמוהו גם אחיו ואחותו. יהי זכרו וזכר הנופלים ברוך.
2. המציאות קשה מכל תכנון ומכל הבטחה. בעוד הציבור בישראל זועק במקביל "ניצחון עכשיו" ו"השבת החטופים עכשיו", הדברים אינם מתכנסים. צריך לומר לציבור את האמת, ואם המנהיגות חוששת, נעשה זאת אנחנו.
ישראל נערכת כעת לשני מהלכים משמעותיים, שאמורים להתרחש בחודש הקרוב. הראשון - הפסקת אש לפעימה נוספת של השבת חטופים. השני - הפסקת המלחמה מול חמאס במתכונתה הנוכחית ומעבר לשלב ג', שעיקרו לחימה בעצימות נמוכה ויציאה, מתוך שטחי היערכות בעזה, לפעולות נקודתיות למימוש המשימה לפרק את יכולות חמאס. כך למעשה יסיימו קבינט המלחמה וצה"ל את המלחמה הארוכה, מבלי לממש את שני היעדים שנקבעו.
העדיפות בשלב ג' צריכה להיות השבת החטופים. עזה לא בורחת לשום מקום, גם צה"ל לא, אבל החטופים הולכים ונמקים, נרצחים ומתים. המחיר של השבתם יהיה בכל מקרה גבוה, קשה לעיכול, משפיל ומסוכן, אבל אין למדינה אפשרות אחרת. זהו חלק ממחיר המחדל הגדול.
המלחמה הזאת תהיה ארוכה. שנת 2024 תהיה ככל הנראה אף היא שנת לחימה בדרום, בלבנון, ביהודה ושומרון, ואולי גם בים האדום.
בינתיים ראש הממשלה מבקש "למתג" את המלחמה ומחפש לה שם מרשים, כאילו שאין כבר כ־1,500 שמות! זוהי מלחמה עזה, מלחמת המחדל, מלחמת ההפקרה.
3. קשה להירדם בימים הללו. המחשבות טורדות והמתח גבוה. באחד הלילות השבוע, במקום לספור כבשים, ספרתי את המדינות והארגונים באזורנו שהקנים שלהם יורים ומשתתפים במלחמה: ישראל, חמאס, הג'יהאד האסלאמי, חיזבאללה, סוריה, החות'ים בתימן, איראן, סעודיה, כוחות רוסיה שבסוריה, ארה"ב (ובקרוב גרמניה, צרפת, בריטניה ונוספות), וגם סין מעורבת.
ואז לפני שנרדמתי, הבנתי שאנחנו חלק ממלחמה אזורית גדולה, או במלחמת עולם שלישית קטנה, ושלרוע מזלנו זה קורה סביבנו.
4. גילוי מנהרת האוטוסטרדה הארוכה, העמוקה, הרחבה והאסטרטגית שנחשפה בעזה, הוא בעיניי בבחינת "אתרוגים אחרי סוכות". זה חשוב שגילו אותה, וזה חשוב שיפוצצו אותה – אבל גילינו אותה מאוחר מדי, ורק אחרי שטבחו בנו, אנסו ובזזו. לאחר שחמאס הבין שמנהרות התקיפה איבדו מיכולתן בעקבות המכשול התת־קרקעי שבנתה ישראל – וביצע את זממו בקלות מעל פני השטח דרך הגדר.
הלכתי השבוע לדוח מבקר המדינה בעניין הטיפול במנהרות שכתב בשנת 2017 תא"ל (במיל') יוסי ביינהורן, ראש צוות ביטחון במשרד המבקר. לקרוא ולבכות.
המבקר קובע שראש אמ"ן ופיקוד דרום לא מיקדו את המנהרות בעדיפות טיפול המודיעין, ובעיקר בתחום המנהרות ההגנתיות המשמשות כעת את חמאס ובכיריו. המבקר קובע שחרף איום המנהרות הברור, לא הוקם גוף מטה שמתכלל את הטיפול במנהרות, ושהנושא לא זכה לטיפול הראוי.
בסוף הדוח קובע מבקר המדינה באופן מצמרר: "על משרד הביטחון ועל צה"ל לחזק את תחושת הביטחון של תושבי עוטף עזה ואת אמונם במערכת הביטחון, גם באמצעות שמירה על מרכיבי הביטחון שנקבעו וחיזוקם במענה הגנתי ראשוני ליישובי העוטף, כנגד האיומים הקרקעיים מרצועת עזה".
כן. תקראו את זה פעמיים. קראתם נכון.
נכון, זה חריג – אבל העובדות שהשלושה נחטפו בגלל מחדל של צה"ל; הוחזקו בשבי בגלל מחדל של צה"ל; לא חולצו מהשטח למרות הקריאות, הדגל הלבן שהניפו וכל הסימנים בגלל מחדל של צה"ל; וגם נרצחו בשל טעות מצערת של צה"ל – גם הן חריגות.
פעם היה במשרד הביטחון אדם ותיק ומסור שעבד כעוזר שר הביטחון. קראו לו חיים ישראלי ז"ל. הוא היה פותר את התקדים הזה ברגע וקובע שזה חריג, שלא יחזור על עצמו לעולם.
אני סבור שזה הדבר המינימלי שמשרד הביטחון וצה"ל צריכים לעשות. גם כהוקרה וגם כהכרה.
6. התחביב הידוע של שרים, שרות וחברי כנסת מהזן הנחות – לתקוף בכירי צה"ל שאינם יכולים לענות להם - הולך ומתפתח ומגיע לממדים מפלצתיים, גם בתוך המלחמה. והאמינו לי שאם הרמטכ"ל רא"ל הרצי הלוי חרג השבוע מהנהלים, מאופיו השקט, והשיב לשר איתמר בן גביר – זה אומר שאי אפשר עוד להנמיך את תחתית החבית.
וראש הממשלה עצמו שומע את הדברים, ובמקום להלום באגרופו על השולחן, להפסיק את הישיבה ולקרוא את בן גביר לסדר, שותק. "שלום הקואליציה חשוב יותר מכמה טייסות", הוא קבע לפני מספר חודשים. אז בטח ובטח יותר מהרמטכ"ל. ולנו לא נותר לאן לנקז את הבושה.
7אינני יודע מה ייחשב ל"ניצחון" לאחר 7 באוקטובר. אינני מתנער מהסיסמה הלאומית "יחד ננצח" - היא חשובה מאוד ללוחמים וללכידות. גם פירוק חמאס והשבת החטופים ייחשבו לצמצום ההפסדים, ופחות לניצחון. ובכלל, במלחמות באופי שדה מערכה אורבני ובלב אוכלוסייה – אין מנצחים, רק מפסידים פחות או יותר.
אני חושב שהיעדים הינם בתחום "ההשבה": השבת החטופים, השבת העקורים לבתיהם, השבת הביטחון לגבולות, השבת ההתיישבות שחרבה לאיתנה, השבת החיילים הביתה בשלום והשבת המדינה לפסים של שפיות, רגיעה והמשך עשייה. באלו נתנחם ועם אלו נעלה משואה לתקומה ולהתחדשות לאומית.
8. במהלך 80 הימים האחרונים גייס צה"ל לשירותיו אנשי ונשות מילואים בהיקף מקביל לזה שהוא צורך במשך 20 שנה ויותר. המשמעויות הכלכליות כבדות, גם על המשק וגם על הפרט ומשפחתו.
למשפחות שנותרו בעורף ישנן בעיות, כמו הנשים או הבעלים שנותרו עם הילדים מאחור, ובחלק מהמקרים ללא מוסדות חינוך. רבים מהם היו הראשונים לצאת לחל"ת, וחלק מפוטרים ומפוטרות.
אין בישראל פק"ל ונוהל לטיפול בעורף התומך של משרתי המילואים בהיקף כזה. כעת צף הצורך – והוא קריטי ודחוף. זה התפקיד של שר הביטחון והרמטכ"ל, להציב למחוקק סט של צרכים ודרישות, לחזק את הברגים ולתת מענים סבירים למשפחות משרתי המילואים.
עוד נידרש להם לא מעט בשנה הבאה.
9. לאחר המלחמה הארוכה, הקשה והמעצבת הזאת, כשהכל ייגמר, נידרש לסדר לאומי חדש ולהתחדשות לאומית.
נצטרך לשוב ככל שניתן ובאופן מודרני לערכים הנכונים של תנועת העבודה הקלאסית (סליחה על הביטוי) שבנתה את המדינה, ולעשות זאת בניקוי כל התופעות הפוליטיות השליליות שנלוו אז למפא"י ושותפותיה.
אנחנו זקוקים למדינה, למנהיגות ולחברה שמקדשות ערכים של ביטחון ללא פשרות, של התיישבות כערך וביטוי לציונות, של חקלאות עברית חזקה ומוערכת, של חתירה למצוינות בכל תחום, של מינויים ראויים, של הכרת מקורות היהדות, של חינוך, רווחה ובריאות ושל הוקרת המשרתים והאדם העובד. כן, לחזור לערכים של פעם ולבצע אותם באופן מודרני כיאה לעם סגולה. לו יהי.
שבת שלום.