הסיוט נמשך | נתן זהבי

למעלה משלושה חודשים נמשך הסיוט. כל יום מתבררות עוד ועוד זוועות שאירעו במלחמת “השבת השחורה". בכל יום מתפרסמים עוד רסיסי מידע על הזוועות שביצעו העזתים, כריתת ראשים, מעשי אונס ורצח חפים מפשע בדם קר. העיניים נעוצות שעות על גבי שעות בטלוויזיה, האוזניים קשובות לרדיו, הצצה למהדורות החדשות הזרות מראה את גודל האסון גם בצד השני.

אנשים רבים מתחזקים באמונה הדתית, ומצד שני לאנשים רבים אבדה האמונה והתקווה שיש במרומים אל מלא רחמים. שלושה חדשים משוגרים טילים לעבר ישראל - לצפון, למרכז, לדרום. שלושה חודשים ממשיכים מנהיגי ישראל להצהיר שאנחנו טוחנים, כותשים, ממוטטים, מחסלים את חמאס. פקה פקה.

כמו שהאלוהים של היהודים לא הציל את מאמיניו מהמכה הנוראית שספגו, גם “אללה אכבר" מתגלה ככלומניק, כשמביטים על ההרס וכמויות ההרוגים והפצועים המוסלמים ברצועת עזה. וזה לא נגמר, זה לא נראה כעומד להיגמר, ואם נאמין לדברי המומחים, הידענים, הפרשנים והמנהיגים הישראלים - הסיפור הנורא הזה יימשך עוד זמן רב.

אני לא ישן בלילות ולא מוצא את עצמי בימים. יש לי סיוט מתמשך על מה שעובר על החטופה עדן ירושלמי, שאני כל כך אוהב אותה ודואג לה מאז שנחטפה על ידי אנשי חמאס מהמסיבה ברעים. התמונות של הקשישים החטופים, הנשים, הנערים והתינוקות לא יוצאות לי מהראש. יש בי זעם נורא על אלו (מכל הצדדים) שאשמים במצב הקטסטרופלי הזה. האופק היחידי שאני רואה הוא כשאני עומד שעות ומביט אל הים.

הרבה אנשים אומרים: אין כאן עתיד, ונוטשים. אני לא נוטש, כי כמו במילות השיר - “אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת".

ב־1993 נתן לי יהונתן גפן ספר שירים שלו, וכתב לי הקדשה. “לנתן, חבר אמיץ וישר, מידידך הצרצר. באהבה יהונתן". דפדפתי ומצאתי שיר שקלע בול למצבי בימים אלו. לשיר קוראים “בזמן האחרון".

2. “מאמי", אופרת רוק פוליטית נשכנית, שכתב הלל מיטלפונקט לפני עשרות שנים, צעקה בדיסטורשן עצבני את מה שאף אחד לא העז לומר עד אז בקול. עם יוסי מר־חיים ואהוד בנאי, שהלחינו את הטקסטים, מיטלפונקט נגע בפצעים פתוחים ובענייני טאבו שמתפוצצים גם כיום בפניה של החברה הישראלית.

השאיפה הבלתי נשלטת לכוח, כיבוש השטחים, דת כאופיום להמונים והתאווה הבלתי מסופקת למלחמות חורמה שמובילות לחורבן.

אין ספק שהסיפור של “מאמי" הקפיץ לרבים את הפיוזים אז וגם כיום. במחזה פרש מיטלפונקט דרך עיניו של כתב זוטר במקומון נידח את סיפורה של מאמי, מלצרית במזנון דרכים בתחנת דלק בדרום, שנישאה לפועל פשוט וחסר אמצעים שיצא למילואים וחזר צמח. מתוך שאיפה לחיים טובים יותר, מאמי ובעלה הצמח מגיעים לעיר הגדולה. את מזנון תחנת הדלק מחליף פאב תל אביבי מפוקפק. שם היא נאנסת על ידי עובדי מטבח פלסטינים שסוגרים איתה חשבון על מעללי הציונות.

“מאמי יא מאמי, תפתחי את הרגליים לשבעה מדוכאים, שבעה פלסטינאים. עשרים שנות כיבוש יותר לא נמתין. בזיקפה ובזרע נגאל את פלסטין", הם שרים רגע לפני שיסבירו לה מדוע בחרו להשתמש בנשק הכיבוש הגברי האולטימטיבי: “גירשת את ילדינו בשם הדמוגרפיה, גזלת את שדותינו בשם הגיאוגרפיה, סגרת את בתי הספר בשם הפדגוגיה, קראת לנו נאצים וג'וקים מתוך דמגוגיה. נדפוק אותך, מאמי יא מאמי, מתוך אידיאולוגיה". שיר "האונס", שיצר סנסציה בשל הטקסט הפרובוקטיבי ונאסר לשידור ברדיו - הפך ללהיט מועדונים ומסיבות.

הטקסטים נכנסים בכל הבא ליד: נציגי ההשגחה העליונה מוצגים כפסיכוטיים פנאטיים; רופאי אליל, שמבטיחים קסמים והופכים בני אדם למכונות מלחמה; השמאל הוא קבוצה מסוממת וסרטן בגוף הלאומי; הימין הוא עדר פאשיסטי; הדוסים הם טפילים גלותיים שכופים את השטריימל על כולם ואונסים את העם; וישנם גם העיתונאים - אופורטוניסטים מוצצי דם, שבזכותם מאמי הופכת לאייקון תקשורתי, כובשת את ההמון ומובילה את ישראל למלחמה מרובת מתים.

“אני מאמין שאומנות יכולה לשנות ולהזיז. שיש ביכולתה ליצור רגעים מפוכחים שישפיעו", אמר בזמנו בראיון למירב יודילוביץ' ("ידיעות אחרונות") מיטלפונקט והדגיש: “מה היה יותר קדוש בזמנו מההתנחלויות? השמאל נתפש כהזוי, וזה שיח שקיים גם כיום. אבל העובדה היא שדברים זזו, המציאות השתנתה ואיתה התובנות". טעה מיטלפונקט. דברים לא זזו, המציאות לא השתנתה, וגם התובנות לא. נהפוך הוא.

שיר “האונס" הפך לתקופה מסוימת ללהיט היסטרי, שרו ורקדו אותו על שולחנות מועדונים ופאבים, למרות המילים הקשות ותיאורי הזוועה והאיסור להשמיע את השיר בתחנות הרדיו. כל אחד מבני הדור הצעיר ידע את המילים בעל פה ושר את השיר באירועים חברתיים בהתלהבות היסטרית, תופעה שלא היה לה הסבר רציונלי.

בימים אלו מילות השיר הקשות קורעות את הלב והנשמה, האירועים המחרידים של אונס צעירות ישראליות בשבת השחורה על ידי כנופיות פורעים פלסטינים סופרו על ידי חלק מהחטופים ששבו לישראל, כולם נזהרים ובצדק בכבודן של הבחורות שנפגעו, אבל בישראל כמו בישראל היו מי שדאגו להפיץ סיפורי זוועה וסרטוני זוועה. הלב נקרע, הנשמה זועקת, הראש לא מסוגל להכיל את הרוע והאכזריות של האירועים הזוועתיים. הייתה למיטלפונקט רוח נבואה כשכתב את “מאמי" - הוא צפה מה שאף בן אדם לא חשב ולא האמין שעלול לקרות. לצערנו.