בחאן יונס חזרתי להאמין בחזון שתי המדינות. עובדה: ישראל של חורף 2023 היא מדינה חצויה לשני חלקים לא שווים: בחלק הראשון, כל מי שלא נמצא בעזה או על גבול הצפון, כל מי שלא מגויס בסדיר או במילואים, כלומר כמעט כולנו: וכולם מדוכאים, מוטרדים, מתווכחים, מתקוטטים וצורחים זה על זה, מקטרים ומתלוננים ומפזרים אנרגיה רעה שמכילה רכיבים שונים: פחד, תדהמה, עלבון, תבוסתנות, אוזלת יד וחמיצות קלינית.
החלק השני של ישראל הוא החלק שבחזית. ביום שני נתקלתי בו בחאן יונס. אלה ישראלים מסוג אחר: הם מלאי אנרגיה ובטחון ביכולתם. הם מאוחדים, מחוייכים, חדורי אמונה וששים אלי משימה. הם רגועים, לא רבים זה עם זה אלא בעיקר עוזרים זה לזה, טופחים זה על שכמו של זה ואם צריך אז גם מצילים זה את זה. או את זו. ביום שני האחרון, בחאן יונס, עם המילואימניקים המדהימים ביותר בעולם, הבנתי שמצבנו בתוך עזה טוב בהרבה מכפי שהוא נראה מתל-אביב. כן, גם למחרת האסון הכבד שפירק את כולנו.
עמית סגל ואני סופחנו זמנית כ"תגבורת מחלישה" לגדוד המילואים 7029 של חטיבה 179. איבדתי מזמן שליטה על מספרי הגדודים והחטיבות בצה"ל, אז קבלו: הגדוד נלחם מתחילת דצמבר בח׳אן יונס כחלק מצוות הקרב החטיבתי של חטיבה 55. מה זה חטיבה 55? תתביישו: משחררי הכותל, צולחי התעלה, מטפסי השקיף, משטחי עזה וכו'. צנחנים במילואים.
מה זה השקיף? רכז "שקיף אל צלחאני", בגיזרה המרכזית בדרום לבנון, המתנשא לגובה של 600 מטרים. החטיבה התקדמה אליו רגלית תוך לילה אחד בפעולה הקרקעית במלחמת לבנון השניה. אז לחבר'ה האלה שלחו אותנו. עוד דבר שצריך לדעת היום, זה שנגמר האירוע של "צנחנים במילואים". או "שריון במילואים". עכשיו כולם ביחד. כי הצנחנים שלנו הכילו גם גולני ונח"ל וגבעתי ומה שתגידו, וגם לפחות פלוגת טנקים (מרכבה סימן 3), מה שעשה לי את היום, וכמובן את האריות של ההנדסה עם הדי-9 שלהם ואת כל הלוגיסטיקה המתבקשת. מה הם יודעים לעשות בתוך עזה? כל מה שיגידו להם. אפשר לפגוע בהם, אבל אי אפשר לעצור אותם.
אין עם שיש לו כאלה מילואימניקים. כך, למשל, המג"ד: סא"ל במילואים אורי רון, בן 44 מתל-אביב. גאוותו על העובדה שלא התקלח 45 ימים רצופים. נשוי פלוס 2, האשה הלביאה מחזיקה את המשפחה, סמנכ"ל תפעול של פרוטארום שקיבל לא מזמן מרון חולדאי את פרס שיאן תל-אביב בימי מילואים. 130 ימים בשנה. תחשבו על זה רגע. יותר משליש מהשנה הבן אדם לא בבית. הוא במילואים. והוא לא משחק במילואים. הוא לא יושב בחדר עם מחשבים ונורות ניאון. הוא נלחם.
כל עם ישראל נמצא שם. בכל מורכבותו, צבעיו, ניואנסיו, חבריו ובעיותיו. הופתעתי מכמות התל-אביבים/בורגנים/עירונים. לא הופתעתי מהכמות המרשימה תמיד של הכיפות הסרוגות יותר או פחות. והמתנחלים. והקיבוצניקים. הם לא מדברים על פוליטיקה. אין להם קליטה בחאן יונס, וטוב שכך. שומעים קצת את הקצה של גלי צה"ל, וזהו. לא צריכים יותר. רגע השיא היתה היתקלות, מטווח קצר, בהדר. לא הדר הכרמל, הדר הוד השרון. מתברר שהקשר"גית של הגדוד (קצינת הקשר הגדודית) היא הדר שמתגוררת בבניין הצמוד לשלי בהוד השרון. החבר'ה קוראים לה "הגברת הראשונה של הגדוד", ובצדק. היא גם הגברת היחידה. "כן, אני האישה היחידה כאן", היא אומרת בחיוך באמצע חאן יונס, "ואין לי או לאף אחד אחר שום בעיה עם זה".
יש לה ילד בן 3 בבית ובעל בשירות קבע. אז איפה הילד? אצל סבא וסבתא. ככה מתחילת המלחמה. ואין לה טענות. לא לה, ולא לאף אחד אחר במתחם במתחם בו ממוקם המתקן של הגדוד, שם מנהלים הלוחמים את שגרתם בין ההתקפות והפעילויות השונות. הטנקיסטים ישנים בטנקים (מנסיון, נוח זה לא), החי"רניקים מאלתרים פתרונות אחרים. יש קפה, יש שש בש, יש אחוות לוחמים ויש בקשה אחת משותפת לכו-לם: "תגידו שם בבית לא לעצור אותנו. לא להחזיר אותנו. לתת לנו לסיים את העבודה. אסור להפסיק, אסור להרפות, אנחנו כאן כי חייבים לעשות את זה, אנחנו חזקים ומקווים שגם אתם בעורף תהיו חזקים".
שאלנו את המ"פ מה הדבר שהכי חסר לו כאן. אם היינו מעניקים לו משאלה אחת, מה היה מבקש. "מקלחות", אמר. אמרתי לו שאין בעיה. זה עם ישראל. תוך דקה מישהו יעמיד מיכל מים על משאית, יצמיד צינורות ויאללה, יגיע. הוא מיהר להתקפל. "לא לא, לא צריך, אנחנו מסודרים, הכל בסדר". קצין אחר, רועי רוטשטיין, שגילה לי בסוד שאביו הוא פרופ' זאב רוטשטיין האגדי, ניצל את המשאלה שלו כדי לבקש שכל החטופים יחזרו הביתה. רבים הצטרפו למשאלה הזו. כן, זה מטריד את הלוחמים. הם יודעים שהחטופים בסביבה. הם לא יכולים להיות רחוקים. זה מתסכל, אבל זה מה שיש.
אחר-כך עלינו לתצפית. אני ניסיתי למצוא את הים, עמית סגל ניסה למצוא את גוש קטיף (ולהקים אותו מחדש). למדנו שלא נמצא בכל עזה בית חולים אחד שלא היה חמוש, עמוס נשק ותחמושת, פירים, מנהרות ואמצעי לחימה. שכמעט כל המסגדים כאלה. שיש וילות מפוארות עם ג'קוזי בכל קומה, אבל יש גם עוני מחפיר וצפיפות נוראה. עזה היא לא מה שסיפרו לנו. עכשיו אנחנו מלמדים אותה שגם אנחנו, לא מה שסיפרו לה.