הדוגמאות של הימים האחרונים כה מחליאות שרק השימוש בהן כצורך להסביר מה קרה כאן מחלל את קדושת נפילת החיילים. וכך הגענו למצב שבו כל צעד שמחייב שיקול דעת קר מצטייר אחרי אסון ה־21 כצעד של כניעה. זו מכה מורלית, וכדי למשוך בחריקת שיניים המדינה והעם זקוקים למנהיגות שאיננה. ועדיין אנחנו חייבים להצביע על מקור החולי הפרקטי שגורם לדימום ולהתארגן בהתאם. זה לא דימום סופני כמובן, אבל זה סוג של אגרוף בבטן שמחייב לשלב מאמץ קרבי במדיני. ואם ראש ממשלה בולם הסדרים כדי לא להיראות חלש בעיני הקואליציה שלו ונסחט על ידי שותפיו, הציבור חייב לזהות את מקור החולי ולהיאבק בו. שני הקשרים הבעייתיים בקשר הגורדי המדמם בעזה הם מצב הלחימה ומצב החטופים.
הרמטכ”ל אמר השבוע שרק לחץ צבאי יביא לשחרור חטופים. יכול להיות שהוא יודע משהו שאנחנו לא? שיש היתכנות להגיע לסנוואר אישית ולנהל איתו משא ומתן מעמדה של חייל שעומד בפתח הפיר שלו עם רימון ללא נצרה? יכול להיות שאני רק מדמיין אצל כתבים ופרשנים צבאיים קולות ופרכוסים ורבליים חנוקים בכיוון הזה? אחרת זו עבודה בעיניים על הציבור בניסיון לגייסו לטובת תביעת הדרג הפוליטי, וכן, גם של צה”ל, להמשיך. עד מתי? עד שנערה ונער יביאו לנו את ראש סנוואר על מגש הכסף, או עד שביידן יסגור את השיבר, או עד שנתניהו ייכנע למתווה ביידן ויפסיק להצהיר על מלחמה עד הסוף ומדינה פלסטינית לא במשמרת שלי, שתי הצהרות שאין להן קשר עם המציאות ונועדו לתחזק את ממשלתו ואת שרידותו האישית.
למזלנו צה”ל מנהל עצמאית את המלחמה ואת המדיניות מול חמאס ופועל על פי המלצות ביידן וצורכי הלחימה. הוצאת הכוחות נועדה לדלל את צפיפות המטרות ולאפשר לרמה המדינית להתניע תהליכים להסדרי היום שאחרי. אם שום דבר לא יזוז אז יתחיל המשחק האמיתי שמשיק לאיום קיומי. צפון, דרום וגדה בדחיפה איראנית. הדרך להפשרת הקיפאון היא באמצעות כמה חברי כנסת של הקואליציה, לכאורה שפויים, שמבינים שגורל ישראל תלוי במספר ימי הלחימה ובמלאים שיש לנו והם יעשו מעשה, כלומר יסירו את קללת ה־64 ויפרקו את הממשלה.
התרעות פיקוד העורף