במלאת מאה ימים למלחמה נערכה ב"כיכר החטופים" בתל אביב עצרת המונים בתביעה לשחרורם. הקריאה "עכשיו!" גברה על כל הקולות. אפילו נאומו של נשיא המדינה שוסע בקריאות הללו. המפגינים דרשו ממנו להכריז במפורש כי הוא תומך ב"עסקה בכל מחיר". הרצוג לא סיפק את הסחורה הזאת.
"ההתקפה הגדולה ביותר מאז הקמת צה"ל": קרבות ח'אן יונס - לאן?
לאחר מחלוקת ארוכה: הושגה הסכמה בין ישראל למצרים בנוגע לציר פילדלפי?
משפחות החטופים דיברו מלב קרוע ומורתח ותבעו "כולם תמורת כולם", הפסקת לחימה וגם – אם זה מה שחמאס דורש – נסיגה מהרצועה. להם מותר. יקיריהם בשבי. איני מתווכח איתם. אני רק מקווה שישראל לא תלך לעסקה פושעת כזו.
בעצרת נאם גם הפילוסוף והמומחה לאתיקה, הפרופ' אסא כשר. הוא קבע כי אין דבר חשוב יותר מהגנה על חיי החטופים וזו יכולה להתבצע רק בהחזרתם בעסקה החייבת להתבצע. לדעתו של כשר, מי שאומר כי צריך קודם כל למוטט את חמאס "אין לו עניין בשמירה על חיי אדם". לדעתו, המשך המלחמה בחמאס הוא בבחינת "מזבח שעליו מותר להקריב את חיי האזרחים החטופים... ולאלה החושבים במונחי מזבח אנו אומרים - תסתלקו מכאן! אל תפריעו לנו להגן על חיי החטופים".
אינני מתווכח עם משפחות. אבל חייבים להתווכח עם מי שמדבר בשם מוסר מוחלט, אובייקטיבי לכאורה. פרופ' כשר חיבר, בין השאר, את הקוד האתי של צה"ל, ולכן הותקף בחריפות על ידי השמאל הקיצוני, הפוסט־ציוני, ותכופות גם אנטי־ציוני בגלוי. לטעמם, כשר "הכשיר את הכיבוש" והעניק גיבוי מוסרי למדיניות הסיכולים הממוקדים - דרך פעולה המאפשרת לנו להרוג (בלא משפט) מחבלים המהווים "פצצה מתקתקת".
כלומר, כאלו שתכננו לבצע פיגוע רצחני ויצאו לדרך לבצעו. כשאין אפשרות לעצור אותם ולהעמידם לדין, וכדי להציל חיי רבים – מותר למדינה המחויבת להגן על חיי אזרחיה – לחסל אותם. נכון קבע כשר כי הריגה כזאת – מוסרית. חיי הרבים עדיפים על חיי היחיד שבא לרצוח אותם.
אולי הביקורת הנוקבת משמאל עשתה את שלה, ואולי התנגדותו הלוחמנית לממשלה הנוכחית ולכל מעשיה. על כל פנים – כשר נטש את העמדה הממלכתית שעליה הגן שנים רבות, קבע כי קברניטי המדינה (ובהם כמובן גם ראשי צה"ל, התובעים המשך המלחמה עד חיסול חמאס) – "אין להם עניין לשמור על חיי האזרחים החטופים. והם נכונים להעלות אותם על מזבח הניצחון". ואת הרוצחים שפעם התיר להרוג בלי משפט, הוא קורא לשחרר עכשיו בעסקה.
היה זה אותו כשר עצמו שנאם, ב־5 באוקטובר, יומיים לפני הטבח הנורא בעוטף, ואמר: "בתקופת מלחמה אנחנו לא מחפשים את האחדות עם האויב. בתקופת מלחמה אנחנו נאבקים נגדו. לא פשרות ולא להכיל ולא להבין, לא להתחבק. אנחנו נאבקים בו כדי להכניע אותו... עת מלחמה פירושו שיש אויב ושיש לו כוונות זדוניות. אנחנו צריכים לגייס כוחות נגד הכוונות הזדוניות האלה". ממש נביא. איך ידע? מאין שאב את התוקף המוסרי העצום שלא להיכנע, לא להתפשר, לא להכיל?
אלא שב־5 באוקטובר לא חמאס היה האויב בעיני אסא כשר אלא ממשלת ישראל. הוא הסביר: "תנועות המחאה לא ייתנו לממשלה לבצע את ההפיכה המשטרית שהם רוצים לבצע". כלומר – מבחינה מוסרית, בתקופת מלחמה אסור להתפשר, ודאי לא להיכנע לאויב - אבל בתנאי כמובן שהאויב הוא ממשלת היהודים בארץ ישראל. כשמדובר בחמאס, ההחלטה המוסרית הפוכה. כל מי שמציע לא להפסיק להילחם בהם מבקש, לשיטתו של כשר, להקריב את חיי החטופים.
הפילוסוף אסא כשר מכיר ודאי היטב את הצו הפילוסופי המחייב אותו תמיד להטיל ספק בעמדותיו. הוא עצמו אמר פעם בראיון ל"הארץ" (8 במאי, 1981) "פילוסוף אינו יכול להרשות לעצמו להתמכר לשום רעיון...תמיד עליו להיות מסוגל ללכת פסיעה אחת לאחור ולהתבונן מחדש ולחשוב מחדש". נמצא כי האתיקה של כשר היא גמישה מאוד והוא עצמו זריז וקל רגליים. בתוך יומיים הצליח לפסוע אחורה פסיעה אחת ולהפוך את גישתו המוסרית לאויב...
לפני שנה, כשהתפרסמו תוצאות הבחירות, הוא קבע כי הן מעידות על כך שהעם היהודי "עבר מוטציה" ולכן: "העם היהודי שאלה פניו אינו העם היהודי שלי, אינו העם היהודי שאני מעוניין להימנות עם בניו. אני נשאר אדם בעל מוצא יהודי. תמיד אהיה כזה. המוצא שלי והזהות שלי הם היהדות הבריאה שקדמה למוטציות החולניות, הממאירות, הגסות והדוחות, שלנגד עינינו".
מהי אותה יהדות "בריאה"? לא זו שציוותה למחות את זכר עמלק? או שמא גם את הציווי המוסרי הזה יגדיר נכדו של אחד מחשובי חסידי גור, הרב מנחם מנדל כשר, כ"מוטציה חולנית"? והרי נשיא המדינה עצמו ציטט פסוק זה כשפרצה המלחמה (וזכה לנזיפה מבית הדין הבינלאומי לאנטישמיות בהאג).
ואם תאמרו – לא בשם מוסר היהדות תובע כשר לקבל כל עסקה כדי לשחרר את החטופים, אלא בשם המוסר האוניברסלי, הצרוף, כשהוא מנותק מהקשר לאומי או פוליטי, שאינו מוסר מלחמה באויב הרצחני שקם עלינו, אלא נכון לכאורה תמיד. כאן החטא המוסרי של כשר גדול מכל שאר חטאיו. משפחות החטופים מדברות מלבן ובשרן השותתים דם ותובעות "עכשיו". עמדתן סובייקטיבית. אבל כשפרופ' כשר מדבר לכאורה מעמדה "אובייקטיבית" המתחזה להיות האמת האחת שאין בלתה, הוא קובע בעצם שדבריו הם אקסיומה שאינה טעונה הוכחה.
על פילוסופים כאלו אמר פרידריך ניטשה, אשר אבי מורי ע"ה ישראל אלדד תרגם את כתביו לעברית: "כולם אינם אלא עורכי דין, אם כי אין הם רוצים להודות בכך, ועל פי רוב הם פרקליטים שנונים של דעותיהם הקדומות, אשר בפיהם הן מכונות 'אמיתיות'" ("מעבר לטוב ולרוע")". כשהוא דורש "עכשיו", הוא עוקד על המזבח רבים מאוד למען החטופים החיים. ובשם ה"עכשיו" הזה - הוא ממשכן את העתיד של כולנו.
מחבלים רוצחים ששוחררו מהכלא בישראל בעסקאות שונות רצחו – עוד לפני 7 באוקטובר - מאות ישראלים. כל מי שמשחרר מכלובן חיות טרף צמאות דם תמורת חטוף או שבוי, יודע בוודאות שהוא גוזר מוות על רבים. עסקת שליט היא אחד מפשעיו החמורים ביותר של נתניהו. על כגון אלה אמר יאיר לפיד: "רחובות ישראל מלאים... באנשים שנידונו למוות ועדיין לא יודעים זאת... הם אלה שימותו בגלל שחרור אותם מחבלים".
שמותיהם של יותר מ־1,200 מהם כבר התפרסמו אחרי 7 באוקטובר. את הטבח תכננו וביצעו משוחררי העסקה ההיא. דוחות השב"כ קובעים כי בין שליש למחצית המחבלים המשוחררים שבים לעסוק בטרור. כשר צודק כשהוא אומר שחיי החטופים בסכנת חיים מיידית. הוא גם מודה שאם ישחררו מחר מחבלים, תהיה סכנה "אבל היא בקנה מידה הרבה יותר קטן".
המתמטיקה הבסיסית שלמדתי מעידה ההפך. קנה המידה אינו קטן יותר. הסכנה גדולה יותר בסדרי גודל. כניעת ישראל לחמאס תשחרר בים השנאה שסביבנו את התדרים אשר משדר דג פצוע המפרפר במים, ומושך אליו את כל הכרישים.
בשעה שמאמר זה נשלח לפרסום אינני יודע עדיין אם ממשלת ישראל נכנעה לחמאס. אם כך יהיה – דם הנרצחים הבאים יהא גם על ידיה. ולא יהיה אפשר לנקות מאשמה גם מי שסייע לה בהחלטה הפושעת הזו בהענקת גושפנקה "מוסרית" לכאורה, שהיא אנטי־מוסרית בעליל.