יש סוגיות שכולנו עסוקים בוויכוח לגביהן ולכולנו יש עמדה ברורה בעניינן, גם כשלא כולנו בקיאים לגמרי בעובדות. ככה זה כשסדר היום מפוצץ בנושאים לדיון, והיכולת שלנו לקרוא וללמוד ולהבין בכל דבר היא מוגבלת. אבל יש מעט מאוד נושאים כמו זה העוסק ביחס הראוי אל הרשות הפלסטינית, שבהם הפער בין החשיבות העצומה שלהם לחיי כולנו לבין כמות המידע המועטה שיש לנו לגביהם הוא גדול כל כך. כי כשעוסקים בדחיפה האמריקאית להקמת מדינה פלסטינית, בטענה שהרשות הפלסטינית היא "גורם ממתן" שמסייע לביטחוננו, או ברעיון שהם ייקחו את המושכות גם ברצועת עזה, זה דיון שאי אפשר לגשת אליו בלי להכיר את המציאות.
כך לשכתו של נתניהו חשפה את גנץ לתביעה ולמעצר בבריטניה | דיווח
ח"כית מהליכוד נגד ינון מגל: "שרה נתניהו לא הייתה מעורבת במה שיצא"
דוח מבהיל שמפרסמת תנועת רגבים מניח על השולחן את אותן עובדות שחשוב כל כך שכולנו נכיר. אנשי מחלקת המחקר של רגבים עקבו אחר סיפוריהם של אנשי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים – לא סתם תומכי פת"ח או אוהדי הארגון, אלא מי שממש עובדים במשרה מלאה במנגנוני הביטחון - שבצד עבודתם כאנשי הרשות ביצעו מאז שנת 2020 פיגועים נגד יהודים. הנתונים מטלטלים כמות שהם, והם מטלטלים עוד יותר כשמביאים בחשבון שהם חלקיים עד מאוד.
למה חלקיים? גם משום שהם נלקחו מתוך הודעות רשמיות וכרוזים של הרשות הפלסטינית, ויש להניח שלא על כל פיגוע שמבצע מי מאנשיה טורחים הרשות או מנגנוניה לפרסם הודעה או כרוז. גם משום שההודעות של המנגנונים מדווחות על אנשיהם שנהרגו, נפצעו או נעצרו במהלך ביצוע פיגועים נגד כוחותינו, וסביר מאוד להעריך שאחוז ניכר מבין מבצעי הפיגועים לא נהרגים, לא נפצעים ולא נעצרים תוך כדי ביצוע הפיגוע, ומשכך - איש איננו יכול לספור אותם.
ואחרי שאמרנו את כל זה, ואחרי שהסברנו שמדובר בנתוני חסר, הנה העובדות: ברגבים מצאו שמאז שנת 2020, לפחות 78 עובדים רשמיים של מנגנוני הרשות הפלסטינית, שחלק גדול מהם קצינים, ביצעו פיגועים נגדנו. בשנת 2024, שרק החלה, נהרגו כבר שמונה מחבלים שהיו אנשי המנגנונים הפלסטיניים. מה זה אומר? זה אומר שבהערכה גסה, ובהינתן ההסתייגויות שהוצגו לעיל, בערך אחת לשבועיים בממוצע מנסה מחבל שהוא איש מנגנוני הביטחון של אבו מאזן, לרצוח אזרחים יהודים או חיילים של צה"ל. תוסיפו לזה את היחס המכבד שמעניקה הרשות הפלסטינית לכל מחבל כזה, שעליו עוד נרחיב בהמשך, ואת התשלום שמשלמת לו הרשות אם כוחות הביטחון שלנו לוכדים אותו, וגם על זה נרחיב בהמשך, ותבינו עד כמה הרשות הפלסטינית, על הנהגתה ועל עובדיה, עסוקה מכפות רגליה ועד לקודקודה ברצח יהודים.
רק כדי להבין במה מדובר, דמיינו לעצמכם שפעם בשבועיים היה שוטר ישראלי או חייל ישראלי או כבאי ישראלי יורה בפלסטינים שמסתובבים לצד הכביש, או פותח באש לעבר חומוסייה בכפר ערבי. ותארו לעצמכם שאחרי זה ממשלת ישראל הייתה עורכת לו הלוויה רשמית, וקוראת על שמו בית ספר, ומעבירה תגמול מיוחד למשפחתו, ושרים בממשלה היו מגיעים לניחום אבלים אצל הוריו. איך לדעתכם היו מתייחסים אלינו בעולם? איך לדעתכם היה מתייחס אלינו נשיא ארה"ב? איך לדעתכם היינו אנחנו מתייחסים אל ההנהגה שלנו לו הייתה כזו? ובכן, זה בדיוק מה שקורה אצל השכנים שלנו מהרשות הפלסטינית. ומי שיקרא את הנתונים שיובאו כאן, ועדיין יחשוב שכדאי לנו לאפשר לחבורה הזו להקים מדינה לצדנו, או לתת לה לנהל את רצועת עזה, אני לא מכיר דרך קונבנציונלית לרפא אותו.
30 שנות טרור
יודעים מה? שימו רגע בצד את הדוח של רגבים, שעליו נרחיב עוד מעט. אחרי טבח 7 באוקטובר התראיין דובר מנגנוני הביטחון הפלסטיניים טלאל דויכאת, והציג את הנתונים כפי שהוא מכיר אותם. "זה 30 שנה המנגנונים הקריבו יותר מ־2,000 שהידים, מאות עצורים, ובהם אסירי עולם", אמר. קראתם טוב. אלפיים שהידים מקרב המנגנונים ב־30 שנה. במילים אחרות, בממוצע, ב־30 השנים האחרונות נציג המנגנונים של הרשות הפלסטינית הפך ל"שהיד" בכל חמישה וחצי ימים, וזה לא כולל את אלה שנשארו בחיים ונשלחו לכלא.
תוסיפו לזה את האמירה של ג'יבריל רגו'ב, בעבר ראש הביטחון המסכל באיו"ש, שלפיה 12% מקרב האסירים הפלסטינים, כלומר אחד מכל שמונה מחבלים שכלואים אצלנו, הם אנשי מנגנוני הביטחון, ותבינו לבד על איזה היקף של מעורבות בטרור של אנשי הרשות אנחנו מדברים. זה לא אמור להפתיע את מי שעוקב אחר מהלך העניינים. 100 ימים אחרי פרוץ המלחמה, נערכו סקרים שבדקו מה חושבים הפלסטינים על הטבח שעברנו ב־ 7 באוקטובר. 82% מערביי יהודה ושומרון חשבו שההחלטה של חמאס לבצע מה שביצע הייתה החלטה נכונה. 12% חשבו שלא.
אבו מאזן ניחם
"שוטרים ביום, מחבלים בלילה", זה השם שהצמידו ברגבים לדוח שחיברו. ברגבים עברו, כאמור, על כרוזים ועל מודעות שיצאו אחרי פיגועים שונים, שבהם הספידו מנגנוני הרשות הפלסטינית השונים את אנשיהם, אחרי שאלה נהרגו על ידי כוחות הביטחון הישראליים בעקבות ניסיונות פיגוע שביצעו. כמות הדוגמאות ענקית. לא נביא כאן את כולה. מה שחשוב לדעת זה שהרשות הפלסטינית לא ראתה לרגע במחבלים מי שסטו מדרך הישר.
אם הדבר היה קורה בשירותי הביטחון שלנו, גורמים רשמיים היו נזעקים לגנות, להסביר, להתנצל. ברשות הפלסטינית זוכים המבצעים לחיבוק אוהב, להלוויות צבאיות, לכרוזים של גורמים רשמיים ברשות שמתפארים בהם, ובחלק מהמקרים גם לטלפונים מנחמים של השתתפות בצער מבכירי הרשות, ובראשם אבו מאזן. במילים אחרות, מבחינתם אלה אינם שוליים שסרחו, תפוחים רקובים שיש בכל ערימה - אלה בשר מבשרה של הרשות, רבים מהם קציניה, שהרשות הפלסטינית מתגאה בהם כשהם מנסים לרצוח יהודים.
זה די מדהים שהעובדות הללו אינן ידועות לכל ישראלי, ועדיין צריך להגיד כאן משהו להגנתם של מי שלא בקיאים בחומר. גורמי הביטחון הרשמיים של ישראל לא מקילים בידיעה זו. דוברי מערכת הביטחון בכלל, ודובר צה"ל בפרט, עושים כל שביכולתם כדי לא לספר לנו בהודעות שהם מוציאים, שהמחבלים שאותם מחסל צה"ל מפעם לפעם הם אנשי מנגנוני הביטחון של הרשות. למה? ייתכן שכדי להקל עלינו את הדיסוננס שבו מצד אחד הם מספרים לנו שהרשות היא שותפה נאמנה למלחמה בטרור, ומן הצד השני ישנה מציאות שמספרת סיפור אחר. סיפור על רשות פלסטינית שעטופה בטרור, ושמתנהגת כמי שרצח יהודים משמח אותה עד מאוד.
הנה כמה דוגמאות, כולן כאמור מהשנים האחרונות, ויש בדוח של רגבים רבות כאלה. סעוד אלטיטי שוחרר במרץ 22', אחרי שנים ארוכות בכלא הישראלי. הוא הצטרף לגדודי חללי אל־אקצא, וממש במקביל גם למנגנוני הביטחון הפלסטיניים - שם זכה לדרגה בכירה. באפריל 23' הוא נטל חלק בפיגוע ירי לעבר מוצב צה"ל, לוחמינו השיבו אש והוא נהרג.
אשרף אלשיח' אבראהים היה מפקד בגדודי חללי אל־אקצא בג'נין. הוא ישב בכלא הישראלי, לסירוגין, במשך 11 שנה, וכשהשתחרר מונה לקצין בכיר, בדרגה המקבילה לאלוף משנה, במודיעין הכללי הפלסטיני. במאי 23' הוא נהרג במהלך חילופי אש עם כוח צה"ל. וכדי שיהיה ברור מה חשבו במנגנוני הרשות על מה שהוא עשה, נספר שגופתו נעטפה בדגל המודיעין הכללי, כשנציבות ההסברה והתרבות של פת"ח מפרסמת הודעת אבל על מותו, ומדגישה כי פעילי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים הם "מגן הברזל" של הפרויקט הלאומי הפלסטיני.
הלאה. דאוד זביידי ישב 12 שנה בכלא הישראלי, שוחרר וזכה לתפקיד ולדרגת קצונה בכירה במנגנון הביטחון המסכל. במאי 22' כיתרו לוחמי צה"ל וימ"מ בית של מבוקש, פעיל הג'יהאד האסלאמי, בכפר בורקין, במטרה לעצור אותו. במהלך הפעילות הזו החלו חילופי אש קשים בין כוחותינו לבין המחבלים. זביידי היה בין היורים שפגעו בלוחם הימ"מ נעם רז והרגו אותו. אחרי שזביידי עצמו נפגע ומת, התקשר אבו מאזן אל משפחתו כדי לנחם אותה.
בלאל רואג'בה היה קצין בביטחון המסכל. בנובמבר 20' הוא ירה באקדח מטווח קצר על חיילי צה"ל בכניסה לחטיבת שומרון. החיילים השיבו אש והרגו אותו. הרשות הפלסטינית התייצבה מאחורי המחבל, קצין שלה כאמור, ומשרד החוץ הפלסטיני פרסם הודעה רשמית, שבה נאמר כי חיסולו הוא "הוצאה להורג ישראלית". זיאד אלזרעיני, קצין במשטרת המכס, סייע להסתיר את המחבלים שרצחו את האחים יגל והלל יניב בחווארה. אחרי שחוסל על ידי כוחותינו, הספידו אותו המנגנונים והפת"ח.
כאמור, ישנן עשרות רבות של דוגמאות. הנה עוד כמה, ולטובת מניעת הסרבול - ניתן אותן בקיצור, ללא השמות: שני קצינים במנגנון כוחות החירום וההצלה של הרשות ביצעו באוקטובר 22' פיגוע ירי לעבר עמדת צה"ל, ואחרי מותם נערכה להם הלוויה צבאית. שוטר במשטרה הפלסטינית ביצע בינואר 23' פיגוע ירי לעבר אוטובוס סמוך לכרמי צור. קצין במנגנון הביטחון הלאומי של הרשות ביצע באפריל 23' פיגוע דריסה ודקירה בצומת גיתי אבישר ליד אריאל, ואחרי שחוסל בזירת הפיגוע נישא ארונו בהלוויה על ידי שוטרים פלסטינים. קצין במנגנון המודיעין הצבאי, שהיה במקביל פעיל בגדודי חללי אל־אקצא, ביצע בספטמבר 22' פיגוע ירי במחסום ג'למה והרג את סגן מפקד סיירת הנח"ל רס"ן בר פלח. במקרה הזה, אחרי שכוחותינו חיסלו את היורים, הכריז מזכיר הפת"ח בג'נין על שביתה כללית בעקבות "הטבח הנפשע" שביצע צה"ל.
קצין במודיעין הצבאי חוסל בספטמבר 22' בג'נין על ידי צלף ישראלי, בבואו לירות לעבר כוחות צה"ל. קצין במנגנון הביטחון הלאומי הפלסטיני ביצע באפריל 23' פיגוע דריסה בבית אומר, בסמוך לגוש עציון, ופצע שלושה חיילים. קצין במודיעין הכללי הפלסטיני ירה במאי 21' לעבר כוחות צה"ל באמצעות אקדח בסמוך למחסום דרומית לשכם ונהרג מירי תגובה. קצין בביטחון הלאומי הפלסטיני, שפעל במקביל במסגרת גדודי חללי אל־אקצא, חוסל מהאוויר בינואר 24' בזמן שהיה עם חבריו בדרך לביצוע פיגוע - וזכה להלוויה צבאית רשמית של הרשות.
קצין בביטחון הלאומי הפלסטיני, שגם הוא השתייך במקביל לגדודי חללי אל־אקצא, חוסל בנובמבר 23' בעת שירה לעבר כוחות צה"ל שפעלו בג'נין. קצין במנגנון הביטחון הלאומי ביצע ב־8 בפברואר 24' פיגוע ירי באקדח לעבר עמדה צבאית סמוך ליישוב שבי שומרון - וחוסל בתגובה. קצין במשטרה הפלסטינית, שישב פעמיים בכלא הישראלי, ביצע בשבוע שעבר פיגוע ירי בתחנת דלק ליד היישוב עלי ורצח את יצחק צייגר, בן ה־53 משבי שומרון, ואת הנער אוריה הרטום, בן ה־16 מדולב.
וכאמור, איש מהמפגעים הללו לא נתפס ברשות באופן שלילי. את כולם הקפידו הרשות ומנגנוניה לשאת על כפיים. הנה עוד כמה דוגמאות, בהקשר הזה, למחבלים שזכו לכבוד ויקר אחר מותם, גם אם הם לא אנשי המנגנונים. תאמר אלכילאני, מחבל מ"גוב האריות", חוסל בשכם באוקטובר 22'. בכירי מנגנוני הביטחון, ובהם מושל מחוז שכם, סגן מפקד מרחב שכם ומפקדי המנגנונים הביטחוניים, ערכו ביקור תנחומים בסוכת האבלים. אבראהים נבולסי, שהיה אחראי לשורת פיגועי ירי נגד כוחותינו, חוסל לאחר מרדף ממושך. מפקד כוחות הביטחון הלאומי ומפקד מרחב שכם העניקו לאמו מגן מיוחד לאות הוקרה על העמידה האיתנה, "שמהווה מודל וסמל לחיקוי".
מחמד אלעראישי, פעיל פת"ח, נהרג באוקטובר 22' לאחר עימותים עם כוחות צה"ל בשכם. על פי הנחיית מפקד מרחב שכם במנגנון הביטחון הלאומי, נערכה לו הלוויה צבאית רשמית. ואסים ח'ליפה, פעיל פת"ח, נהרג באוגוסט 22' לאחר עימותים אלימים עם כוחות צה"ל ליד קבר יוסף. גם לו נערכה הלוויה צבאית רשמית, שבה השתתפו פעילי מנגנוני הביטחון במחוז שכם. הלוויה צבאית מכובדת שכזו נערכה גם לעאדל דאוד ואמג'ד אבו עליא, שנהרגו לאחר שיידו בקבוקי תבערה לעבר חיילי צה"ל. גופותיהם נישאו על ידי פעילי מנגנון הביטחון הלאומי, ואבו מאזן התקשר לאביו של אבו עליא כדי לנחמו.
זו כאמור רשימת דוגמאות חלקית, אבל השורה התחתונה ברורה. רבים מאוד מבין אנשי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים עסוקים בניסיונות לרצוח יהודים, והרשות ומנגנוניה לא רואים בהם בעיה אלא להפך, עומדים מאחוריהם, מארגנים להם הלוויות מפוארות, מספידים אותם, מוציאים כרוזי אבל על מותם, מנציחים את זכרם, ושולחים את בכירי אנשיהם להלוויות שלהם ולניחומי אבלים אצל משפחותיהם.
העובדה שצה"ל לא מפרסם ברבים את סיפורם של אלה בכל פעם שהוא נתקל במי מהם, ולא מאפשר לנו להבין עם מי אנחנו מתמודדים, איננה אלא שערורייה. והאופן שבו במערכת הביטחון ובדרג המדיני מנסים לא פעם למכור לנו את האנשים האלה בכריכה רכה, כ"גורם ממתן" באזור, איננה אלא תעמולת כזב, שיכולה לשכנע רק את מי שלא מכיר את העובדות וניזון רק ממה שדוברי המערכת מספרים לו. וחשוב להדגיש כאן שוב, האנשים שאותם ניטרו ברגבים אינם סתם פעילי פת"ח או אוהדיה של התנועה. אלה אנשים שהעבודה במנגנוני הביטחון הפלסטיניים היא פרנסתם, ובמקביל לה הם עסוקים בניסיונות לרצוח יהודים.
מורשת ברצח ילדים
מעניין לעניין ממש באותו עניין, בימים האחרונים יצא לאור ספרה של ליטל שמש "כמה שווה יהודי מת?". מדובר בספר חשוב, שמציב לנו מול הפרצוף את העובדות שיש מי שלא רוצים שנזכור. שמש מספרת את סיפורה של מערכת החינוך הפלסטינית הרשמית שמגדלת ילדים על מורשתם של רוצחי גברים, נשים וטף יהודים. היא מציגה דוגמאות מתוך ספרי הלימוד של הרשות שמחנכים לדה־לגיטימציה של מדינת ישראל ולא פעם לאנטישמיות ממש. היא מתארת כיצד קברניטי הרשות מעודדים רוצחי יהודים.
שמש מביאה כדוגמה את אותו טלפון של אבו מאזן לרוצחי החייל אברהם ברומברג עם שחרורם, כשהם מתוארים כ"בעלי שיעור קומה רב, ומקור לגאווה והשראה"; ואת האירוע שבו אירח אצלו אבו מאזן אישה שבן אחד שלה נהרג בחילופי אש עם צה"ל, אחרי שהיה שותף לרצח ארבעה ישראלים, וחמישה בנים אחרים שלה כלואים בישראל על רקע מעורבותם בפיגועים שבהם נהרגו 18 ישראלים.
אבל מעבר לכל זה, שמש מתמקדת בעיקר בכסף הגדול שמשקיעה הרשות הפלסטינית בכל מי שמוכן לרצוח יהודים ומשלם על כך בחירותו או בחייו. 7% מהתקציב השנתי של הרשות הפלסטינית הולך לתשלום למחבלים ולמשפחות מחבלים - כספי ענק, שהיו יכולים לקדם את הרשות, את הכלכלה שלה, את התשתיות שלה ואת ההשכלה של צעיריה, הולכים למימון טרוריסטים על בסיס נוסחה ברורה: ככל שתהרוג יותר יהודים, תרוויח יותר כסף. לכל ליטר דם יהודי ישנו התעריף שלו.
מחבלי מסעדת "סברו", שהיו אחראים לרצח של 16 אנשים, מספרת שמש, קיבלו עד היום 4 מיליון שקל מהרשות. תוסיפו לזה את העובדה שכל מחבל משוחרר זוכה למשרה ברשות, כשימי הכלא שלו נחשבים לו לחישוב הוותק, וכאשר מיום שחרורו הוא פטור מתשלום דמי ביטוח בריאות ושכר לימוד בבתי ספר ובאוניברסיטאות, ותבינו כמה רחבה תעשיית רצח היהודים הזו. ואתה קורא את הנתונים ותוהה איזו מדינה שפויה מוכנה לשתף פעולה עם גוף, ארגון או רשות שמוציאים חוזה כזה על חיי אזרחיה?
והנתונים האלה לא יכולים לעבור לידינו סתם כך. שיסתכל כל אחד מאיתנו על תמונותיהם של המוני הנרצחים מפעולות הטרור – מאיתמר ועד דיזנגוף - ויגיד לעצמו בקול: "כל מי שעולל לנו את זה ונתפס על ידנו יקבל משכורת חודשית קבועה מאבו מאזן, כהוקרה על מעשיו". האם זה נתון שאנחנו יכולים להתעלם ממנו? האם זה נתון שממשלת ישראל פטורה מלהזכיר לנשיא ביידן בכל פעם שהוא מדבר על מדינה פלסטינית או בכל פעם שהוא משוחח עם אבו מאזן? האם סביר שמנהיג העולם החופשי, נציגה של הדמוקרטיה האמריקאית, לא יתייחס בשיחותיו עם יו"ר הרשות הפלסטינית לעובדה המטורפת הזו?
תארו לעצמכם שמדינת ישראל הייתה משלמת בונוס לכל אזרח שלה שפוגע בערבי. משכורת קטנה למי שפוצע קל ערבי, משכורת יותר גדולה למי שפוצע קשה ערבי, ומשכורת הכי גדולה למי שמצליח להרוג ערבי. האם לא היינו הופכים ברגע לאומה מצורעת? אבל זהו, שלא רק העולם הגדול עוצם עין מול כל זה, גם אצלנו גורמי הביטחון וגורמים כאלה ואחרים בדרג המדיני חיים עם זה בשלום. תכתבו בגוגל "לחזק את הרשות הפלסטינית" - ותיווכחו בעצמכם.
לא מכבר פרסם אתר "הקול היהודי" תחקיר לגבי מזכירי הפת"ח במחוזות השונים באיו"ש. בג'נין ובשכם, בקלקיליה ובטובאס, בטול כרם ובבית לחם, ביריחו, ברמאללה ובסלפית. אלה לא אנשי חמאס, אלה לא אנשי ג'יהאד אסלאמי, אלה אנשי פת"ח. נושאי תפקיד. והם מעודדים טרור, והם מפרסמים דברי שבח למחבלים, והם משתפים פעולה עם ארגונים שמבצעים פיגועים, והם נואמים בעצרות תמיכה במחבלים, והם משתתפים באירועי אבל על שהידים שביצעו פיגועים.
הנשק כבר מופנה
קחו את המוני הפיגועים שמבוצעים על ידי עובדי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, קחו את המעורבות של נושאי תפקידים ברשות ובפת"ח בתמיכה בטרור ובטרוריסטים, קחו את כספי הענק שמשקיעה הרשות הפלסטינית בתשלום בונוסים לכל מי שמוכן לרצוח יהודים, ותבינו שאין אפשרות לעסוק בסוגיה הפלסטינית מבלי לתת את הדעת על כל זה. כולנו עוסקים מאז 7 באוקטובר בקונספציה שרבים מדי האמינו בה עד אותו יום נורא. קונספציה שסברה שאפשר לחיות עם טרוריסטים לצדנו, שאפשר להכיל פה ושם התקפה שלהם עלינו, שהם לא באמת מעוניינים בהסלמה, שכל מה שמעניין אותם זה חיים טובים ושקטים ופרנסה.
תרחיש "היפוך הקנים" מצדה של הרשות הפלסטינית, שבמסגרתו אנשיה מפנים את נשקם לעברנו, איננו איום שעלול להתממש מחר. הוא משהו שמתרחש כל יום. כבר שנים. בעצימות משתנה ובתוצאות משתנות. איכשהו, מישהו לא טרח לספר לנו על זה. אלה לא הערכות. אלה לא הימורים. אלה לא תחזיות. אלה עובדות. להמשיך לחיות בהכחשה, ודאי אחרי מה שעברנו אך לפני חודשים ספורים, זה לוקסוס גדול מדי. כל מי שמבקש להיעזר ברשות הפלסטינית, להישען עליה, לבנות עליה כחלק מהפתרון ליום שאחרי ברצועה, או לספר לעצמו שממשלת טכנוקרטים שלה תתנהג אחרת, חייב להסתכל לעובדות בעיניים.