האם אנחנו עדיין מסוגלים לחשוב מחוץ לקופסה? בעבר, המסוגלות הישראלית כללה יכולת גבוהה של אלתור, שעליה גם קמה תעשיית הסטארטאפים הענפה. ביומיום נדמה שכישראלים עדיין יש לנו יכולת אישית גבוהה של אלתור ותושייה, אבל ממש לא בטוח שאנחנו משתמשים בה ברמה הלאומית. במסגרת החשיבה מחדש על הקונספציות שהנחו אותנו עד לא מזמן, זה זמן טוב לשאול למה.
איראן סגרה עסקה עם ארה"ב? זה התנאי שלה לא לנקום בישראל
המתקפה המזעזעת של ה־7 באוקטובר הצליחה משום שהייתה בלתי צפויה. כשאומרים ״בלתי צפויה״ הכוונה אינה לפעולה נמהרת, אלא כזו שדווקא תוכננה במשך זמן ארוך ולפרטי פרטים, זוועתיים ככל שיהיו. אבל האם התגובה הישראלית ל־7 באוקטובר הייתה בלתי צפויה, או שדווקא לגמרי להפך?
כבר חצי שנה חלפה, ובעוד שהגענו להישגים צבאיים מצוינים, אנחנו מתקשים להשיג את מטרות המלחמה. שמנו את מלוא כובד המשקל על הפן הצבאי, וחיילי צה״ל סיפקו את הסחורה מעל ומעבר. אבל חצי שנה לתוך האירוע, כשאנחנו מחכים בפעם המי־יודע־כמה לתשובת חמאס לגבי עסקת חטופים, וכשהסנטימנט העולמי שכח מחמאס ושש לבקר את ישראל, אפשר כבר לשאול את עצמנו אם היינו יכולים לנהוג באופן קצת יותר מתוחכם, קצת פחות צפוי. זו אומנם חוכמה בדיעבד, אבל עצם החשיבה יכולה לסייע לנו בעתיד.
מה היה קורה אילו ב־8 באוקטובר, או אפילו כמה ימים לאחר מכן, כשכבר נתפסו כל המחבלים שחדרו לשטח ישראל, היינו נוהגים אחרת. תארו לעצמכם שהיינו עוצרים את מתקפת חיל האוויר על עזה, נעמדים על הגבול הדרומי בכוחות גדולים, ורק דורשים את החזרתם של כל החטופים ללא תנאים. זה הכל. לא מכים, אלא באים בדרישה הכי מובנת מאליה: החזירו לנו את מי שחטפתם במתקפה פושעת שלא קדמה לה שום פרובוקציה ישראלית.
קודם כל, זו התנהלות בלתי צפויה, שכן חמאס, חיזבאללה ואיראן ציפו שנגיב צבאית במלוא העוז. לא בדיוק הפתענו אותם כשהגבנו כך. שנית, אם היינו שמים את כל הפוקוס על פשעי חמאס ועל הצורך להחזיר את החטופים ללא תנאי, היינו משיגים הרבה יותר אהדה עולמית ולגיטימציה שנובעת מדעת קהל. גם אם לא היינו מצליחים ליצור לחץ בינלאומי על חמאס לשחרר את החטופים, היינו מייצרים טווח לגיטימציה תודעתי רחב למתקפת הנגד שלנו.
זה לא שמתקפת הנגד לא הייתה מוצדקת - היא הייתה מהמוצדקות שידענו. ועדיין השאלה היא מה היה קורה אם לא היינו נותנים לחמאס בדיוק את מה שהוא ציפה לו. אם היינו דורשים שוב ושוב את שחרור החטופים, נוצרים את האש, ומגיבים בעוצמה רק אם חמאס היה מסרב לשחררם.
האייתוללה חמינאי מצייץ הרבה בטוויטר, ולפני שבועיים הוא צייץ ש״האתגרים והעימותים בעולם מתרחשים במדיה. מי שתהיה לו מדיה חזקה יותר, יצליח יותר בהשגת מטרתו״. האם הוא התכוון לאל־ג׳זירה, או אולי לפעילות המחתרתית של איראן ברשתות החברתיות כדי להשפיע על התודעה המערבית, בעזרתן של רוסיה וסין?
ישראל היא מדינה קטנה ועוצמתית, ועוצמתה לא נמדדת רק ברמה הצבאית. היא נמדדת ביכולת לעשות עסקים עם מדינות אחרות, כאחת ממדינות העולם החופשי. אבל איזו אחיזה יש לנו במדיה? ואיזה ציון הייתם נותנים ליכולת של ישראל לייצר תודעה? אנחנו צריכים לבחון את יכולותינו בכל כיוון, והתמכרנו רק לכוח צבאי, שכולנו רואים את מגבלותיו. ההצעה שפורטה כאן היא רק דוגמה אחת לחשיבה מחוץ לקופסה, אבל יכולות להיות עוד אינספור דוגמאות. פשוט חשוב לזכור שכשאנחנו הכי צפויים בעולם, זה מאוד נוח לאויבים שלנו.