ההערכה שלפיה חמאס מורתע, איננה הרכיב המרכזי בקונספציה השגויה שהובילה אותנו לאן שהובילה. גם לא המחשבה שהכנסת כסף קטארי או אחר תרגיע את ארגון הטרור. ולא האמונה שעבודה של פועלים עזתים בישראל תשפר את המצב, כי כל מה שהם רוצים זה רק פרנסה טובה.
ולא ההישענות על הגדר ועל הטכנולוגיה החכמה. ולא אלף סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו בעיקר כי גם היום, ממש כמו לפני שמחת תורה האחרון, נוח לנו לעצום עיניים. ועצם העובדה שאלה האפשרויות היחידות שעולות לדיון רציני, ושכל השיח מתחיל ומסתיים בתוך קופסת המשחקים הזאת, היא כשלעצמה ההוכחה לקונספציה הגדולה, שהולידה את כל האחרות.
הגענו לאן שהגענו ברצועת עזה בעיקר בגלל סיבה אחת מרכזית. לא היינו שם. וכל מקום שבו אנחנו לא דורכים ברגלינו, וכל מקום שבו אנחנו לא מחזיקים, וכל מקום שבו אנחנו לא פועלים, הוא מקום שממנו עלולה לפרוץ הרעה. זה היה נכון ערב 7 באוקטובר. זה נכון עכשיו. היינו צריכים להיות ברצועת עזה לפני הטבח, ואנחנו חייבים להמשיך להיות בה מחר. אין לנו ברירה אחרת.
כששהינו בלבנון איבדנו חיילים, אבל לא הגענו למצב שבו 200 אלף קנים מכוונים לכל יישוב בארץ, ולא הגענו למציאות שבה עשרות אלפי תושבי הצפון מפונים מבתיהם. כשישבנו בגוש קטיף, ועוד קודם לכן כשחיילינו הסתובבו בעזה, ספגנו פיגועים קשים אבל לא אפשרנו לעזתים לחלום על פלישה המונית לישראל, על כיבוש יישובים ועל חטיפת מאות ישראלים.
ולכן, באופן הכי מטורף שיכול להיות, במקום שאירועי 7 באוקטובר יביאו אותנו לחשבון נפש ולהבנה שהיינו צריכים להיות בעזה עם כמה אוגדות כבר לפני שנים, דווקא הטבח והאונס והרצח והחטיפה מביאים גורמים שונים, ישראלים כאמריקאים, להציע להעביר באופן רשמי את השליטה על הרצועה ועל יו"ש לידיהם של הפלסטינים ולקוות לטוב.
ועדיין, גם אחרי כל אלה, שימו לב מה קורה. אחת לכמה ימים מפרסמים אנשי גדודי חללי אל־אקצא של הפת"ח סרטונים שבהם הם נראים יורים על מחסום ניצני עוז. מטר מהמושב ניצני עוז. חצי מטר מהמכונית שלכם שנוסעת על כביש 6. גם היישוב בת חפר – כמו שאר היישובים שיוזכרו כאן, כולם בתוך "הקו הירוק" - נהנה כבר חודשים ממוזיקת רקע של יריות ופיצוצים. לפעמים הרעש הזה מגיע עם תיעוד שבו המחבלים מכוונים את נשקם לעבר בתי התושבים. ברשתות החברתיות תמצאו סרטונים של תהלוכות חמושים, דקות מכביש 6.
לפני כמה חודשים ראיינתי את יושבת ראש הוועד המקומי של יד חנה. פעם קיבוץ קומוניסטי, היום יישוב קהילתי. "30 שניות מאיתנו נמצאת גדר ההפרדה ואחריה עיר פלסטינית מאוד גדולה ועוינת ואנחנו חוששים שאנחנו נהיה עוטף עזה 2", שיתפה. "אנחנו בחוסר ודאות", הוסיף מפקד כיתת הכוננות של היישוב, שביקש תוספת של נשק ותחמושת ואפודים קרמיים, כאילו הוא בשטח מלחמה. "אנחנו מבינים שכל תפיסת ההגנה של היישוב שלנו, כמו של המדינה, כבר לא רלוונטית. גדר וחומה כבר לא רלוונטיים".
עוד ועוד יישובים בגזרה הזאת, שתושביהם לא ראו את עצמם מעולם כתושבי יישוב ספר, מבינים שקרב היום שבו ימצאו את עצמם במרכז הכוונת של האויב השכן, כאילו גרו במטולה של 2024. אם בעבר חשב מי מהחברים האלה שהפלסטינים יתייחסו אליו אחרת כי הוא לא "מתנחל", כי הוא גר מהצד הנכון של הקו הירוק, בא 7 באוקטובר והעביר לנו שיעור גדול. כולנו מתנחלים. המחשבה שה"כיבוש" של 48' מתקבל אצל הערבים טוב יותר מה"כיבוש" של 67', היא אגדה שנהנינו לספר לעצמנו.
לא מכבר פרסם האלוף במיל' גיורא איילנד דוח חמור שהזהיר מפני הקמת תחנת כוח סמוך לכביש 6, מזרחית לכפר סבא. מי שיקרא את האזהרות והסכנות שעליהם מצביע הדוח, שאת עיקריו חשף חנן גרינווד ב"ישראל היום", יחשוב בטעות שמדובר בתחנה שמתוכננת לקום במרכז ג'נין. האמת תיאמר, לא צריך רקע צבאי גדול כדי להבין את חומרת המצב, ועדיין כדאי לקרוא את דבריו של איילנד כדי להתעורר.
"הסיכון הנובע משליטת הערים טול כרם וקלקיליה על קו התפר, בדגש על כביש 6, והקרבה הרבה בין ערים אלה (וכן עיירות רבות נוספות מצפון ומדרום) למכשול או לשטח ישראל עצמה, הוא סיבה לדאגה", הוא כותב. "במציאות השוררת היום (גם לפני 7 באוקטובר) היו יכולים בלילה אחד מאות או אלפי פלסטינים מקלקיליה וטול כרם לפרוץ בקלות את המכשול ותוך דקות ספורות להימצא בתוך יישובים ישראליים, לרבות בשכונות של כפר סבא".
מי שכיהן בעבר כראש המל"ל מדבר על "סכנה ביטחונית משמעותית" ועורך סקירה קצרה על המצב והסכנות בכביש 6, אחד המרכזיים שבכבישי ישראל. "יתרונו של כביש 6 הוא רוחבו, ריחוקו היחסי מערים גדולות והיעדר צמתים מרומזרים לכל אורכו. חסרונו העיקרי, כציר ביטחוני עיקרי, הוא הקרבה הגדולה לשטח שממזרח לקו הירוק. חיסרון זה מתעצם עקב המבנה הטופוגרפי. כביש 6 עובר בשטח נמוך כאשר ממנו ומזרחה השטח מתרומם. הדבר מאפשר שליטה בנשק שטוח מסלול לאורך קילומטרים רבים.
"כל עוד השטח שממזרח לכביש מיושב על ידי יישובים ישראליים או שאינו מיושב כלל, הבעיה הנה קטנה יחסית, שכן במצב חירום יכול צה"ל לתפוס שטחים שולטים אלה. בעיית הביטחון מתחדדת מאוד כאשר הכביש עובר בצמוד לשתי ערים פלסטיניות גדולות - טול כרם וקלקיליה. בשני מקרים אלה, הכביש הוא מאות מטרים ספורים מבתי העיר... כך שלמרות קיומה של חומה באזורים אלה, הרי בתיה הגבוהים של העיר הפלסטינית שולטים בטווח נק"ל וטילי נ"ט על קטעים מהכביש".
עזבו רגע את תחנת הכוח. רק עצמו עיניים ודמיינו שהשטחים המדוברים הם חלק ממדינה פלסטינית, שצה"ל מוגבל ביכולתו לפעול בגזרתה. למישהו יש חשק אחרי 7 באוקטובר לנסות את זה שוב? תראו את החששות של התושבים באזור ותבינו את המצב. רק השבוע הגיע מפקד אוגדת יהודה ושומרון, תת־אלוף יקי דולף, לפגישה עם ראש המועצה האזורית עמק חפר, גלית שאול. שאול ביקשה את הקמתו של אזור חיץ – זה שברצועת עזה מכונה "הפרימטר" – שימנע התקרבות של פלסטינים לגדר וליישובים.
לאחרונה שודרה בערוץ 13 כתבתם של ישי פורת ושל אודי סגל, שיצאו להסתובב בגזרת קו התפר. הם הציגו תמונות של חמושים על טנדרים בטול כרם ובקלקיליה, "עשר דקות מנתניה וכפר סבא". "זה אירוע קצה, ולשם אנחנו נערכים ואת זה אנחנו מתרגלים", הסביר להם סא"ל ליאור דופט, סמח"ט אפרים, "פשיטה משמעותית של הרבה חמושים".
אחר כך נפגשו השניים עם ערן תורקי מקיבוץ בחן. כמה זמן לוקח להם להגיע לבחן, שאלו אותו בהתייחס לאותם פלסטינים חמושים בתמונות. "כלום זמן", השיב, "שתי דקות, שלוש דקות". בחצי השנה האחרונה תורקי היה במילואים. בבית. בעמק חפר. לא בח'אן יונס. לא במטולה. צה"ל גייס אותו כדי שישמור על הקיבוץ שלו. "יישובי עמק חפר כבר קוראים לעצמם עוטף טול כרם", סיפרה הכתבה, "ואפשר להבין למה. חצי קילומטר בלבד מפריד בין הכפר הפלסטיני שוויכה לשער האחורי של היישוב בחן... בת חפר, היישוב הסמוך, צמוד אף יותר. גם כביש 6 נושק לחומה".
"יריות, צרורות, זה משהו שאפשר לשמוע באופן תדיר באזור שלנו", סיפר תורקי, "כל פעם שיש צרורות, מיד מתחיל בכל הקבוצות 'מה קורה? מי ירה? למה לא מודיעים שום דבר?'. כל היישובים שצמודים לגדר המזרחית בהחלט חוששים". מה תרחיש האימים, נשאל. "שייכנסו עשרה, עשרים, חמישה, זה לא משנה, מחבלים לתוך היישוב ויעשו מה שעשו בעוטף עזה ב־7 באוקטובר... ברגע שהם נכנסים הם יכולים להגיע תוך רבע שעה לנתניה".
"הפכנו להיות עוטף השומרון", אמר לפני כמה ימים ראש עיריית כפר יונה, אלברט טייב בערוץ 14. "התושבים מאוד־מאוד חוששים, כי קורה משהו בטול כרם... צריך לפרז את הצד השני שמעבר לגדר". הייתה לו גם תחינה אל השר לביטחון לאומי. "תן לנו כלי נשק כדי שנוכל להתמודד". וכל זה בלי שעלינו מעט צפונה כדי לדבר על קיבוץ מירב שבגלבוע, שהתמודד בשנה האחרונה עם עשרות מקרים שבהם נורתה אש לעבר בתיו מכיוונו של הכפר הערבי השוכן מעבר לקו.
במסגרת הטמטום הכללי שעובר השיח שלנו, מצוטטת שוב ושוב חצי מילה שאמר פעם בצלאל סמוטריץ' על החמאס כנכס. הנה, חוזרים פוליטיקאים ועיתונאים שוב ושוב, סמוטריץ' הוא הבעיה. סמוטריץ' הוא שתמך בחיזוק חמאס. מביך שצריך להשיב לטענה המגוחכת הזאת, ועדיין, שווה להשתמש בגוגל כדי להיזכר כמה פעמים דיברו סמוטריץ' והמחנה הפוליטי שממנו הוא בא על הצורך הביטחוני לכבוש את הרצועה, וכמה פעמים הציגו אותו, אותם עיתונאים שלועגים לו היום, כמטורף.
"הסבב הנוכחי בעזה חייב להסתיים בכיבוש מלא של רצועת עזה, פירוק חמאס מנשקו וחזרה לימים שלפני הסכמי אוסלו שבהם אנחנו שולטים שליטה מלאה ברצועה... כל תרחיש אחר רק יקרב אותנו לסבב הבא, ולזה שאחריו וחוזר חלילה", תבע במאי 2018. ובשמאל מיד תקפו. "מישהו מלבד סמוטריץ' רוצה את עזה?", ענה לו מאמר ב"הארץ".
"לפי הערכה של צה"ל, לכבוש את רצועת עזה יעלה באלפי חיילים מתים", השיבה לו תנועת השמאל "מחזקים", "זוכרים את צוק איתן?... בשביל האובססיה המשיחית של סמוטריץ' הוא מוכן להקריב את חיי הילדים והילדות שלכם... האובססיה המשיחית של הימין המתנחלי נחשפת כאן בכל שיגעונה...".
במרץ 2019 הוא הסביר מה אומרת התוכנית הסדורה שלו לרצועה. "אני כובש את עזה מחדש, מפרק שם את כל הכוחות המזוינים מנשקם, פותח את שעריה להגירה ענקית", תיאר אז את מה שממשלת ישראל נזכרה לעשות היום, אחרי הטבח הנורא. "עושים את זה בצורה מעשית שצורבת תודעה... זה אולי נראה קצת מסובך וקשה בשלבים הראשונים, אבל אין דרך אחרת".
סמוטריץ' גם ידע אז לבקר את נתניהו שלא עושה את זה. "למוטט את חמאס ולקחת אחריות במקומו, אין לנתניהו אומץ, אז מה שנשאר זה לנהל מול חמאס סבבים עם ידיים קשורות מאחור, וכשחמאס יודע שיש לו חסינות ולאף אחד בצד הישראלי אין כוונה להכניע ולחסל אותו. ומי שיש לו חסינות, לא יכול להיות מורתע.... מענה ימני אמיתי ושורשי לרצועת עזה, כזה שינטרל את מנגנון הפצצה ולא רק ישהה מעט את הפעלתו, חייב להתבסס על...כיבוש מלא של הרצועה ולקיחת אחריות מחודשת של מדינת ישראל על הנעשה בה". "אין מנוס ממיטוט חמאס. לשטח את הרצועה", ביקש גם במאי 2021.
למה? בגלל הקונספציה. משום שכאשר מערכת הביטחון וממשלות ישראל לדורותיהן קבעו את כללי המשחק, ההצעה הזאת מצאה את עצמה מחוץ לגבולות המשחק הלגיטימיים. למרבה כאבנו, היינו צריכים 1,300 נרצחים כדי שהיא תהפוך לפתע סבירה ולגיטימית. עמית סגל ערך פעם לקט של מאמרים שבהם גלריה ענקית של כותבים ב"הארץ" הציעה לדבר עם חמאס. שוב ושוב ושוב. ב"מקור ראשון" מצאתי את זה קצת פחות.
יאיר גולן, המשיח החדש־ישן של השמאל, קבע ש"עלינו להוביל לשיקום עזה כלכלית ותשתית, לאפשר שיתופי פעולה בינלאומיים ולתת לעזתים גזרים ולא רק מקלות". כך מהקצה של השמאל, דרך גנץ ואיזנקוט ולפיד ועד בנימין נתניהו. וכשמבינים שהקונספציה שהביאה אותנו עד הלום היא זו שבמסגרתה שליטה ישראלית ברצועת עזה איננה חלק מהאפשרויות הלגיטימיות במשחק, מבינים שבסופו של יום, במהות, לא היה שום הבדל משמעותי בין מרב מיכאלי לבנימין נתניהו.
אני מסתכל בניירות העבודה של קרן ברל כצנלסון ושל מכון המחקר מיתווים, הממומן בין השאר על ידי קרן אברט הגרמנית ועל ידי הקרן החדשה לישראל. ניירות שנכתבו חודש אחרי פרוץ המלחמה, כשברשות הפלסטינית תומכים בטבח, כשמדינת ישראל מגויסת למלחמה, וכשהלוויות צבאיות בהתנחלויות הן דבר של יום ביומו. "המשימה המיידית: להציל את הרשות הפלסטינית", מציעים מכוני השמאל הללו, ומיד מסבירים: "המתנחלים פוגעים בביטחון ישראל... הרשות הפלסטינית מספקת תרומה חיצונית לביטחון ישראל".
מה עושים עכשיו? הנה חלק מהמהלכים המוצעים: "הוקעת מפעל ההתנחלות" לצד הצגת "הרשות הפלסטינית כאלטרנטיבה יחידה לחמאס". "שיקום עזה לאחר הלחימה", ממליץ נייר העבודה המשותף לשני המכונים הללו, "צריך להיעשות כחלק מבניית התשתיות והיכולות של המדינה הפלסטינית העתידית... התחייבות לסיום הכיבוש ולהקמת מדינה פלסטינית עם חיבוריות בין עזה לגדה המערבית".
"לכך יש להוסיף את כספי הקטארים, שעל פי הערכות תרמו עד כה לרצועה, באותן מזוודות כסף מפורסמות שנועדו לקנות שקט, בחסות ובאדיבות ממשלת ישראל, כ־1.3 מיליארד דולר מאז 2012 ועד עתה... אחד ממקורות המימון החשובים של רצועת עזה היא הרשות הפלסטינית, שעל פי פרסומיה מעבירה כ־1.7 מיליארד דולר בשנה לעזה, כתשלום משכורות לפעיליה ועובדי הרשות שעבודתם הופסקה מאז חמאס עלה לשלטון בעזה בינואר 2006". התקציב השנתי של אונר"א בעזה, ממשיכה הכתבה ומפרטת, עומד על 1.6 מיליארד דולר בשנה.
זה, לפני הכל, היה צריך להיות הדיון האמיתי לפני הטבח, וצריך להיות הדיון בעקבותיו. האם מדינת ישראל צריכה לעשות שוב ניסיונות, להפקיד שוב את ביטחונה בידי אחרים, להעניק לפלסטינים את האחריות לשלומם של תושבי כפר סבא, כפר יונה ועמק חפר ולהתפלל שזה ייגמר טוב? או אולי להפך. להבין איפה טעינו, לקחת את גורלנו בידינו, לעצב מחדש את תפיסת הביטחון שלנו, ולהבין שכדי שבכפר עזה יחיו בנחת, צה"ל לא יכול להמתין לנוח'בה במוצב נחל עוז, אלא לפעול נגדם עם חופש פעולה אצלם בבית.
זו השאלה האמיתית שצריך לדבר עליה עכשיו. מעבר לשאלה מה קרה בלילה שלפני הטבח, ואת מי העירו ואת מי לא העירו, ולמה הגדר הכזיבה, ואיפה היה צריך להציב עוד פלוגה. האם אנחנו מחשבים מסלול מחדש, עוברים להתקפה, תופסים את שטח האויב ומעניקים ממנו ביטחון, או שאנחנו הולכים אחורה, מבקשים מתושבי ניר עוז מכאן ומתושבי בת חפר משם, להתחמש, לעבות את הסיורים, ולהתפלל שבהתקפה הבאה הטכנולוגיה לא תכזיב?
לא השאלה אם ישלטו בעזה ערבים קיצוניים יותר או ערבים קיצוניים פחות צריכה לנהל אותנו. אנחנו חייבים לצאת מהקופסה הזאת, שבתוכה כלאנו את עצמנו למוות. המציאות בעטה בקופסה הזאת, והעבירה לנו בקטן שיעור על מה שעלול לקרות מיהודה ומהשומרון בגדול. למה נתניהו הבטיח מיליון פעם למוטט את חמאס ולא עשה את זה? כי גם הוא שיחק בתוך גבולות הקופסה הזאת, שהשאירה את כיבוש עזה מחוץ לתחום. כי זה היה רעיון שרק "קיצוניים" ו"משיחיים" דיברו עליו. את העבר אי אפשר לשנות. את העתיד כן. חייבים להתעורר.
התרעות פיקוד העורף