השיח הציבורי והתקשורתי מצייר תמונה מעוותת שלפיה כאילו יש עסקת חטופים על המדף, ואם רק נעשה עוד ויתור או עוד מאמץ, נוכל כולנו לשמוח בחזרתם. המציאות היא שישראל הגישה הצעה איומה לחמאס, שאותה חשף הנשיא האמריקאי: עסקה שבשלב הראשון שלה יוחזרו חטופים מעטים בחיים ובתמורה ישראל תוותר על כל הנכסים שבידה – תסיג את כלל כוחותיה מעזה, תשחרר מאות רוצחים, תאפשר לחמאס לחזור לשלוט בכל רחבי הרצועה ותישאר ללא מנופים להחזרת עשרות החטופים שיישארו שם.
ההצעה הישראלית משאירה בידי חמאס את היכולת להכתיב את המשך המו"מ, וחמאס יידע לדרוש עוד ויתורים משמעותיים בתמורה לכל חטוף שיואיל לשחרר. מחד, כל נפש שנצליח להציל מגיהינום השבי היא עולם ומלואו, מנגד – אם תתקבל ההצעה הישראלית, היא תצמצם כמעט לאפס את הסיכוי להחזיר את עשרות החיילים והצעירים שיישארו במנהרות.
והכי גרוע: גם את ההצעה המפליגה הזאת חמאס לא ממהר לקבל. הוא רואה את הלחץ שהאמריקאים מפעילים על ישראל ומבין שהזמן פועל לטובתו. ארה"ב היא הגורם הנמרץ ביותר במאמץ להגיע לעסקת חטופים, אבל ההתנהלות שלה במו"מ מסכלת את הסיכוי לעסקה פעם אחר פעם. המגבלות שהיא מטילה על ישראל והשהיית משלוחי הנשק רק מעודדות את חמאס להתעקש ולהמתין.
בינתיים ארה"ב דואגת להרעיף על חמאס משלוחי מזון המאפשרים לארגון לשמור על תזרים המזומנים שלו ולהמשיך לשלם לאנשיו. ישראל לא בודקת את כלל המשלוחים שנכנסים לעזה, ובמסגרת הסיוע "ההומניטרי" נכנסת לעזה אספקה שוטפת של סיגריות, פחיות קולה ועוד מוצרי צריכה שהם לא ממש בסיסיים, שאותם מוכר חמאס לאזרחים וממשיך להתפרנס.
ככלל, המדיניות האמריקאית בשמונת חודשי המלחמה מסתמנת כמכשול הגדול ביותר להביא את המלחמה הזאת אל סופה. קשה להבין מה רוצים האמריקאים מעבר לכך שהם רוצים שקט. אלא שהעשייה שלהם משיגה בדיוק ההפך.
החות'ים בתימן סגרו נתיב שיט מרכזי, שינו סדרי עולם והשפיעו על הכלכלה העולמית. האמריקאים שלחו קואליציה בינלאומית לים האדום, נלחמו בחות'ים ולא השפיעו. זאת תוצאה נוראה לא רק עבורנו, אלא עבור העולם כולו. המרובע של איראן, רוסיה, סין וקוריאה הצפונית רואה את חולשת האמריקאים, וזה רק מעודד אותו להעז יותר.
איראן ירתה 300 חימושים לעבר ישראל ואיימה להאיץ את תוכנית הגרעין שלה, ומה עשו האמריקאים? סייעו לישראל בהגנה ומיהרו לפתוח בשיחות פיוס עם האיראנים בעומאן. התשוקה האמריקאית להימנע בכל מחיר מהסלמה או ממשבר, היא חולשה מסוכנת.
וזה מקרין גם על שאלת הצפון. ישראל לא באמת יכולה לצאת למערכה בלבנון שתביא הישג משמעותי ללא גיבוי אמריקאי. צה"ל משדר מוכנות להרחיב את המערכה מול חיזבאללה, אבל אם לא נוכל להבטיח אספקת חימושים – מערכה כזאת תסתיים עם מעט הישגים ועם מחיר כבד שתשלם החברה הישראלית בפגיעות בעורף, בתשתיות האזרחיות והאסטרטגיות. המצב בצפון הוא אכן בלתי נסבל, אבל היכולת של ישראל כרגע לשנות אותו היא מוגבלת מאוד.
האמריקאים מבינים שעם עוד כמה פגיעות קטלניות של חיזבאללה ישראל לא תוכל עוד להשאיר את המערכה בגבולות הנוכחיים שלה. אבל לפני שאנחנו קופצים ראש לעוד מערכה, שעשויה להיות ממושכת וכואבת, אנחנו צריכים לברר לעצמנו מה אנחנו רוצים להשיג במערכה כזאת ומה אנחנו יכולים, עם ארה"ב או בלעדיה.
שלא כמו בעזה, שם היעד של שלילת כוחו הצבאי של חמאס הוא בהישג יד, ישראל לא תוכל להשמיד את כוחו הצבאי של חיזבאללה, אלא אם תכבוש את מרבית שטחה של לבנון. לכן כל מערכה שם תסתיים בהסדר, וכל הסדר מול חיזבאללה, כבר למדנו, הוא הסדר שנידון להיות מופר. חוסר האמון העמוק בין הממשל האמריקאי לממשלה הישראלית מסכל גם יכולת לבנות מנגנון שיוכל להביא לסיום מהיר של מלחמה כזאת עם הסדר שיניח את הדעת, לפחות לזמן הקרוב.
אז מה כן אפשר לעשות? להשלים את הפעולה ברפיח ולפנות את עיקר כוחו של צה"ל מהדרום. אפשר להחזיק שליטה ברצועה בכוחות לא גדולים, ובעיקר להעמיק את האחיזה במקומות שכואבים לחמאס במיוחד: נוכחות קבועה של צה"ל. כל מוצב שמוקם, כל תחנת דלק או עמודי תאורה שהוצבו במסדרון המבתר את עזה, דוקרים את עיני חמאס ומבהירים לו שצפון הרצועה כבר לא יחזור להיות שלו. אם יש משהו שידרבן את חמאס להגיע לעסקה זו ההכרה שהוא איבד טריטוריה משמעותית, שהייתה ביתם של 1.4 מיליון בני אדם.
ישראל צריכה להתחיל להשתמש בזמן לטובתה. להתחיל לצבור חימושים לקראת מערכה בצפון ולהכין את הכוחות שיצאו מעזה לתמרון משמעותי בצפון. ההזדמנות עוד תבוא. המשמעות היא אומנם שלא ניתן יהיה להחזיר את תושבי הצפון בזמן הזה, אבל אם יש משהו שאפשר ללמוד מהאויב המשוקץ זה הצורך בסבלנות. סנוואר לא מזדרז, הוא לא מחפש פתרונות מהירים ויודע לנצל את הזמן כדי להגדיל את הרווח שלו. הזמן שעובר הוא אכן כואב, אבל לא בכדי נגזרה המילה סבלנות מהשורש ס.ב.ל.
התרעות פיקוד העורף