מדינת ישראל, כמדינה, מציינת חגים יהודיים. הימים ימי חופשה. מדינת ישראל מציינת גם ימים לאומיים. מועדים שנכתבו בדברי הימים של המדינה הצעירה, חגים כימי אבל. יום העצמאות ויום ירושלים. יום השואה ויום הזיכרון.
הימים הלאומיים, ימי חג כמו ימי אבל, נקבעו מאז ומתמיד בהחלטות הכנסת - כך עד עצם היום הזה, וליתר דיוק עד 12 באוקטובר השנה, כשמירי רגב העבירה את יוזמתה דווקא בממשלה. את ההחלטה לציין את יום העצמאות בה' באייר קיבלה הכנסת באפריל 1949 (חוק יום העצמאות התש"ט־1949). את ההחלטה לציין את יום ירושלים בכ"ח באייר קיבלה הכנסת במרץ 1998 (חוק יום ירושלים תשנ"ח־1998), בשנת 1951 הנהיגה הכנסת את "יום השואה ומרד הגטאות", וב־1959 חוקק חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה. גם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מעוגן בחקיקה מאז 1963. גם ימי הזיכרון ליצחק רבין ולרחבעם זאבי נקבעו באמצעות החקיקה ב־1997 וב־2005 בהתאם.
מה נשתנה בטבח של 7 באוקטובר? מדוע דווקא החלטה העוסקת בקביעת מועד להנצחת הנרצחים, לפלישת חמאס, להשתלטות על היישובים ועל הקיבוצים, לאונס, לחטיפות, לאכזריות שהמקלדת מסרבת לתאר, התקבלה בפורום המצומצם והשנוי במחלוקת? הרי אין חולק על העובדה הפשוטה והידועה: הממשלה הנוכחית אינה זוכה לאמון רוב הציבור, להוציא סקרי דעת הקהל המתפרסמים בערוץ 14. כך שאין מחלוקת על היותה שנויה במחלוקת.
אחת התשובות, ואולי התשובה האולטימטיבית על שאלת בחירת הפורום, היא עצם קביעת התאריך. למה דווקא כ"ד בתשרי? ומה הדחיפות לקבוע את המועד דווקא החודש, חמישה ימים לאחר שנערכו שני טקסים, הציבורי והממשלתי, והמלחמה עדיין בעיצומה? למה לשרטט את לוח השנה כל עוד התותחים רועמים? למה לחתום פרק בהיסטוריה בעיצומה של המערכה כשההיסטוריה עדיין נכתבת?
שני תאריכים אפשריים ניתן לבחור כשמדובר בהנצחת אירועי 7 באוקטובר: התאריך הלועזי או התאריך העברי. כל אחד מהימים הלאומיים נקבעו בתאריך העברי, וזה הנימוק לטובת האפשרות השנייה. לעומת זאת לא ניתן להתעלם משני נימוקים כבדים לטובת התאריך הלועזי. הנימוק הראשון, אי אפשר לקבע את החג שמיני עצרת - הוא שמחת תורה - כיום אבל. הנימוק השני הוא שהפעם לתאריך הלועזי חשיבות ומשמעות חסרות תקדים. התאריך נחרט בזיכרון הלאומי שלנו, נכתב בדם ובאש, שורטט בחרבות הברזל. אפילו החלטת הממשלה אינה מתעלמת מהתאריך וקובעת "יום הזיכרון לאירועי 7 באוקטובר". 7 באוקטובר נכנס לתודעה ולהיסטוריה כמו 11 בספטמבר. אז אפשר היה (ואולי עדיין יתאפשר הדבר לכשיבואו ימים אחרים) לחוקק חוק שונה במקצת. חוק שיקבע יום אבל בתאריך לועזי.
ואתם תגידו, אבל מה אם יתנגש התאריך הלועזי עם שבת או חג? אז זהו שכבר היו הדברים מעולם. תאריך עברי שנבחר בשביל לציין בו יום לאומי, אם יום שמחה ואם יום אבל, לא יחול בחג אבל יכול לחול בשבת. כבר בשנה הראשונה שבה חוקקה הכנסת את חוק יום העצמאות חל ה' באייר בשבת, ושנה לאחר מכן חל ביום שישי. קורה. אז מזיזים את היום הלאומי.
בעשור הקרוב, 7 באוקטובר חל ביום כיפור פעם אחת ופעמיים בשבת. לא נורא. אפשר לדחות ליום ראשון. כי יש לי חדשות בשבילכם: גם כ"ד בתשרי, תאריך שלא קשור לכלום ולשום דבר, חל כמה פעמים בשבת בעשור הקרוב. ההבדל הוא שבמקרה הראשון מקדימים או דוחים ביום את יום האבל - יממה מהתאריך ספוג המשמעות. ולפי החלטת הממשלה, מזיזים את הטקס מתאריך נטול משמעות לתאריך מאוחר עוד יותר, נטול משמעות אף הוא. זה כמו לסחוט שקיק תה משומש לכוס שלישית או רביעית. תקבלו מים עם צבע חלש וכמעט ללא טעם.
ואם כבר תאריך עברי, אז לפחות להצמיד אותו לשמחת תורה. כן, לבטל את אסרו חג. אין לאסרו חג שום משמעות הלכתית או חברתית בקרב יהודים בני ימינו.
למה אם כן התעקשה מירי רגב על כ"ד בתשרי? מדוע בשונה מכל ההחלטות על הימים הלאומיים דווקא החלטה על יום אבל לאירוע הכי קשה בתולדות המדינה התקבלה בממשלה ולא בכנסת? למה עכשיו, לאחר שכבר נערכו שני טקסים ב־7 באוקטובר? וגם, למה לקיים טקס מיוחד לחיילים שנפלו? מדוע לא להנציח את זכרם ביום הזיכרון?
התשובה לכל השאלות היא אותה התשובה. ההחלטה היא חלק ממאמץ הממשלה והעומד בראשה לשכתב את ההיסטוריה. כמו גם הטקס המוקלט של מירי רגב, כמו גם ההתנגדות הנחרצת להקמת ועדת חקירה ממלכתית.
אם לא יחול שינוי, מדינת ישראל תמשיך ככל הנראה עם המסורת של שני ימי זיכרון. הציבורי, ב־7 באוקטובר, והממסדי, בכ"ד בתשרי. בטקס הראשון יספרו את סיפורו של האסון. בטקס השני, את סיפורה של מלחמת הקוממיות בניהולו של נתניהו, שהאפילה על מלחמת העצמאות. איך אמר נתניהו בריאיון לעיתון החרדי "משפחה"? "הצלתי את המדינה". שני נרטיבים. שני סיפורים. ההחלטה התמוהה והחפוזה התקבלה בממשלת נתניהו על מנת לאפשר לבנימין נתניהו להחליף את סיפורו של מחדל בסיפורו של משיח.
התרעות פיקוד העורף