1. השבוע, בטקס ההחלפה של מפקד אוגדת עזה תת־אלוף יהודה פוקס בתת־אלוף אליעזר טולדנו, היה קשה שלא להבחין בנוכחותו של איש בחליפה מעונבת בין לובשי המדים הרבים - ראש המל"ל מאיר בן שבת.
המראה הפקידותי משהו עלול להטעות. בן שבת נהנה מקרדיט רב אצל ראש הממשלה, והוא הפך בזמן קצר לאחד האנשים המשפיעים על קבלת ההחלטות בדרג המדיני בנושאים הביטחוניים. השפעתו גדולה במיוחד כשמדובר ברצועת עזה. בתפקידו האחרון בשב"כ כיהן כראש מרחב הדרום, ובמובנים רבים הוא כרגע איש המפתח של נתניהו בניהול המו"מ להסדרה, ולא פחות חשוב - הוא נהנה ממעמד דומה גם בקרב בכירי הצבא.
במשך רוב הקדנציות שלו בשלטון ראה נתניהו בשר הביטחון שלו שותף משמעותי ודומיננטי יותר משאר שרי הממשלה. כך היה עם אהוד ברק ועם בוגי יעלון, עד שהקרעים ביניהם הלכו והעמיקו. בחודשים האחרונים נתניהו מסתמך יותר ויותר על הרמטכ"ל גדי איזנקוט ועל בן שבת - שניהם מובילים את הקו הדוגל בהסדרה על פני עימות צבאי - ופחות על עמדת המיעוט שמחזיק בה שר הביטחון אביגדור ליברמן. האחרון מתנגד להסדרה ומתבטא בפומבי בעד פעולה צבאית נגד חמאס, בניגוד לעמדת הקבינט.
לעמדתו של ליברמן יכלה להיות משמעות לו הייתה מגובה על ידי ראש הממשלה, אבל נתניהו בחר בקו של הרמטכ"ל וראש המל"ל. ליברמן בודד עצמו בנושאים האלה, ובחירתו שוחקת את מעמדו מול השרים האחרים בקבינט. הם בתורם אינם מהססים לצאת למתקפות חזיתיות נגדו כאשר הם מזהים שהמטרה חשופה.
בחודש האחרון הלכו והעמיקו הפערים בין ליברמן לצבא. בדיוני הקבינט מוצגת עמדת הצבא, המבוססת על עבודת מטה של גופים רבים, ועמדת ליברמן, שאינה מתבססת על עבודת מטה והיא לרוב בניגוד גמור לעמדת הצבא. באופן נדיר, עמדת שר הביטחון אינה כעמדת גופי מערכת הביטחון. גם בשב"כ קרובים יותר לעמדות צה"ל, להוציא כמה ניואנסים באשר להשפעות על הרשות הפלסטינית באיו"ש.
בצה"ל מעריכים את הגיבוי שמעניק ליברמן לצבא בנושאים רבים, במיוחד נוכח ההתקפות האישיות על הרמטכ"ל והביקורת על תפקוד הצבא בעזה. מערכת היחסים בין הצדדים הוגנת ומכבדת, אבל הפער בין העמדות יוצר אתגר חדש ביכולת קבלת ההחלטות המשותפת.
במצב העניינים הנוכחי, הקשר הישיר של הרמטכ"ל עם ראש הממשלה מתהדק עוד יותר. וכך הפך בן שבת בזמן קצר מאוד לדמות דומיננטית, הנמצאת בממשק שבין נתניהו לאיזנקוט. המשולש הזה, יחד עם ראש השב"כ, הוא אשר מנווט כרגע את מדיניות ישראל בעזה, מדיניות שפניה להסדרה. שר הביטחון לא נמצא שם, מתוך בחירה, והמציאות שתתפתח בימים הקרובים - עימות או הסדרה - עשויה להיות בעלת השפעה גם על מערכת היחסים בין צה"ל ושר הביטחון.
2. תמונת האירועים השבועית בעזה הייתה מורכבת. אומנם החל מיום שישי שעבר נרשמה ירידה מסוימת בנפח התקריות - פחות משתתפים, פחות אלימות - ובחלק מהמוקדים הרחיקו אנשי חמאס מתפרעים מהגדר, אבל להבדיל מהפגנות בכיכר רבין, בעזה השאלה המרכזית אינה עוסקת בספירת ראשים. חמאס ניהל במודע את האירועים בנפח אלימות נמוך יותר, אבל לא ויתר על האפשרות לנהל את המו"מ באמצעות הפעלת כוח, ונפח האירועים עלול לחזור לאותה רמה בדיוק כבר בסוף השבוע.
בכלל, בישראל צריכים להיות זהירים מאוד במתן ציונים חיוביים לחמאס, כחלק מניסיון לרכך את דעת הקהל על כך שצה"ל נמנע מתגובה קשה בעזה. השבוע נוצר מצב חריג: ישראל וצה"ל מדברים על ירידה במספר האירועים על הגדר, ולעומת זאת מחמאס נמסר שהדברים לא השתנו באופן מהותי.
כפי שכבר נכתב כאן בעבר, ישראל החמיצה הזדמנות לפעולות מדיניות מול רצועת עזה במשך יותר משלוש שנים, ונקלעה לתוך סיטואציה של ניהול מו"מ תחת האלימות שמפעיל חמאס בשבעת החודשים האחרונים. במקום להגיע לשיח מעמדת כוח שמשקף את היחס בעוצמות המדיניות והצבאיות של ישראל מול חמאס, בשטח חמאס הוא שקבע את כללי המשחק ואת גובה הלהבות, תוך שהוא מסתכן במלחמה נוספת.
למרות הביקורת המוצדקת על חוסר המדיניות מול עזה, בניסיונות להגיע להסדרה מתקבלות החלטות מורכבות שעשויות להשפיע על העתיד. הבחירה במתווה הקטארי והזרמת הסולר לרצועה עוקפות למעשה את הרשות הפלסטינית, והמהלך הבא אמור לספק פתרון לתשלום המשכורות לפקידי הרשות. זו בחירה מודעת שלא לתת לרשות לנהל את מאבקה מול חמאס מעל הראש של ישראל, אבל יש בזה גם משום הכרה ישראלית בשלטון חמאס בעזה.
מאז ההתנתקות התנהלה ישראל מול עזה בעיקר דרך קציני מנהלת התיאום והקישור או פקידים ונציגים של הרשות. גם כשהיה ברור שמדובר בפקידים של נייר, כולם שיחקו את המשחק. עכשיו בישראל מוכנים לשנות את החוקים. השיח עם חמאס ישיר יותר מכפי שהיה אי־פעם, ולאור ההתפתחויות האחרונות, בדרג המדיני מעריכים כי יש סיכוי להגיע לידי הסדרה משמעותית שתחזיר את השקט לדרום, בלא שיהיה צורך בהפעלת כוח צבאי.
לאחר שנורתה השבוע רקטה תקף חיל האוויר שלושה מתחמים של חמאס תוך גרימת נזק לתשתיות אך לא לאנשים - תגובה מתונה שמטרתה למנוע הסלמה. חמאס, מנגד, לא הגיב ונמנע מהצהרות מתלהמות. לכאורה שני הצדדים מעוניינים בהסדרה, אבל חמאס מעוניין בהרבה יותר הישגים בדרך להסרת המצור מכפי שישראל מוכנה לספק לו.
בגלל המתח הזה חמאס ממשיך להביא לאלימות על הגדר. הדברים יכולים לצאת משליטה במהרה, גם אם שני הצדדים לא מעוניינים בעימות. שבוע אחד של ירידה ברמת המתיחות עדיין אינו מבטא שינוי מגמה של ממש, ואם היוזמה הקטארית תקרוס לבסוף, עימות צבאי באמת יהיה רק עניין של זמן.