בתחילת השבוע קיבלתי טלפון מפתיע, שגרם לי להתעצב, לעשן את התרופה שלי (קנאביס רפואי) במינון גבוה, לשבת על הכורסה ולבהות בתקרה כשלנגד עיני מרחפת דמותה של דנה.
הגברת שצלצלה אלי אמרה לי כמה משפטים בצרורות וניתקה. "אתה זוכר את דנה שהייתה חברה שלך לפני איזה 30 שנה והייתה פסנתרנית ומורה למתמטיקה ועוד כל מיני דברים? אז היא הייתה חברה שלי", אמרה המטלפנת. "באופן אישי אני לא מבינה איך היא הסתובבה עם חרא של בן אדם כמוך, אבל היא כנראה מאוד אהבה אותך. היא ביקשה שאם יקרה לה משהו שאודיע לך שהיא אהבה אותך מאוד".
"מה קרה לה?", שאלתי את הגברת האלמונית. "היא הייתה באשפוז בפסיכיאטרית, גנבה בוכטה גדולה של כדורי שינה וכדורים נגד דיכאון, עשתה קוקטייל מוות וגמרה על עצמה", אשת המסתורין פרצה בבכי וטרקה את הטלפון.
דנה הייתה גיבורת הסיפור שפרסמתי לפני 28 שנה בספרי "על גדות הביוב". שם הסיפור "העציץ של דנה", והוא מוקדש לזכרה, בצירוף הקללה שהיא הייתה מבקשת ממני לקלל ומשום מה הייתה מצחיקה אותה: "טפו אינעל העולם המסריח הזה".
העציץ של דנה
בחמש לפנות בוקר מצלצלת אלי דנה ואומרת לי שכל הלילה ישבה בתחנת המשטרה ונחקרה על העציץ. דנה היא בחורה מדהימה, שחוץ מללמוד באוניברסיטה קרימינולוגיה, למלצר שלוש פעמים בשבוע (לילה) בפאב, לנקות ארבע דירות על בסיס של פעם בשבוע כל אחת, לקחת שיעורים בצרפתית, לנגן מינימום שעתיים ביום פסנתר (מושאל על בסיס תשלום חודשי) ולתת שיעורי עזר פעמיים בשבוע לתלמיד שביעית במתמטיקה; היא מוצאת גם פעם בשבוע זמן, בדרך כלל ביום שישי בערב, לגלגל ולעשן שני צינגלך עם גראס תוצרת בית, הגדל בעציץ יפהפה השוכן בין עציץ עם פלפלים חריפים, עציץ עם נענע ואדנית עם גזר ננסי, צנוניות ופטרוזיליה.
בגלל הברנדי 41 שדפק לי את הפיוזים במוח עד בערך שתיים לפנות בוקר, אני לא כל כך קולט את דבריה של דנה. רק אחרי שהיא צווחת עלי חצי היסטרית, "עצרו אותי במשטרה בגלל עציץ הגראס המזוין שנתת לי מתנה ליום הולדת", אני מבין שהקטנה עברה את החוויה הטראומתית של מעצר, טביעת אצבעות, חקירה וכל הדאווין הכרוך בהפחדת עציצנים שנוקטת משטרת המחוז.
רק בן זונה שקיבל הלשנה של מניאק ישראלי מצוי ומסתמך על חוק מסריח, יכול להזיק לדנה הקטנה, שהיא הנשמה הכי פיוטית במזרח התיכון וכל קשר בינה לבין עבריינית סמים הוא קשר כמו בין יצחק שמיר לאולסי פרי (בגובה, בצבע וביחס לסמים).
דנה אומרת לי שהודתה שאכן העציץ שלה וכי ביום שישי, כשיש לה כמה שעות רילקס היא קוטפה כמה עלים, שמה בטוסטר אובן לכמה שניות, מפוררת, מגלגלת, מכינה פילטר קטן, בדרך כלל מגלויות של ביבי נתניהו שיש לה עוד מימי הבחירות, מהתקופה שעבדה במטה הבחירות של הליכוד ועד היום לא קיבלה תשלום.
ב–5:05, אחרי שהיא שופכת את כל הנרווים שלה על כל העולם המזוין שבו אנחנו חיים, עולם שבו בן אדם שעובד ולומד וקורע את התחת לא יכול להעביר שעה עם עשן צינגלה במוח בלי שהחוק יתערב לו בחיים ויפחיד אותו עם חקירות ואיומים וטביעות אצבע וכל הבלגן, שואלת אותי דנה איך אני חושב מגיעים אליה השוטרים ומי הבן זונה שעושה לה את התרגיל המסריח הזה.
למען האמת, מדי כמה שבועות יוצא לי קטע העברת זמן עם דנה. יעני פאב–שתייה–זיון (לא תמיד, תלוי במצב הרוח שלה). כמעט כל שבוע יש לנו דיבור קטן בטלפון, כך שאני לא יודע עם מי בדיוק היא נפגשת ומי עובר לה במטבח ורואה, יודע, מריח ומעשן את פרי העציץ האסור.
את עציץ הגראס המיתמר לגובה של 60 ס"מ קיבלתי ליום ההולדת שלי מידיד טוב העוסק בגידול דבורים וייצור דבש. תמיד לקראת הימים הנוראים הוא מביא לי משהו מפתיע שיקל עלי את החיים. פעם הביא לי זוג שפנים ואמר שאין כיף גדול יותר מלראות אותם מזדיינים. פעם אחרת הביא לי אקווריום עם עכברים לבנים ואמר שזה כמו טריפ לראות אותם מסטולים מזרעוני גראס. הוא אמר שהחקלאים אכלו אותה מהגידולים הנורמליים, אז הם עברו לגדל גראס, ושהשתיל הזה הוא מזן נדיר שמספיקה צינגלה אחת ממנו כדי לשלוח אותך לכמה שעות לעולם שכולו טוב.
מאחר שלפני שנים עשיתי הסבה מגראס ומיני חומרים אחרים האסורים על פי החוק לחומרים מותרים כמו אלכוהול, אסיבלים ושאר הזבל הכימי שהחוק מתיר בו שימוש בלי סיכון של אשפוז באבו כביר, החלטתי להעביר את העציץ לדנה הקטנה, שמתה על עישון צינגלה פעם בשבוע ותמיד מציקה לי באיך להשיג ומאיפה.
דנה חשבה שהעציץ הוא המתנה הכי מקורית והכי גאונית בעולם ונתנה לי את עצמה באותו לילה בצורה שהביאה לי חשק לקנות לה שני דונם גראס. הקטנה כל כך התרגשה, שהיא סיפרה לכל החברים שלה על המתנה המופלאה ש"הזקן" הביא לה, והסיפור רץ חזק בעיר הרכלנים תל אביב והגיע אלי כעבור יומיים משני אנשים שסיפרו לי שיש שמועה בעיר שפתחתי תחנה למכירת עציצי גראס.
הקטע הזה קצת הרחיק אותי מדנה, כי הזהרתי אותה שעניין המתנה הוא אישי ביותר. מפה לפה, מכאן לכאן ומשם לשם, העובדות בשטח הן שמישהו צייץ לדוברמנים על העציץ, ובשעת בוקר מוקדמת אני הופך להיות מודאג אם סיפור המעצר והעציץ לא מכניסים אותי לטורי הרכלצות (רכילאיות צמרת), ואם הדוברמנים לא באים לרחרח לי בבית.
ב–7:00 אני יושב עם דנה בקפה "תמר" ואנחנו מדסקסים מי היה יכול להשטנקר עליה ולמה. שעתיים היא מריצה לי את כל המגעים, הדיבורים והמעשים שחולפים מולה, לפניה ומאחוריה, ולא מקמצת בפרטים.
הראשונה: הפולנייה הזקנה מוועד הבית שלה, שנדחקת לה פעם בשבוע הביתה ומזיינת לה את השכל בענייני ניקיון, ביוב ואיכות חיים. פעמיים הזמינה לה משטרה בגלל מוזיקה גבוהה, ולאחרונה רחרחה לה את העציצים ושאלה מה יש בכל אחד.
השני: תלמיד השביעית שלומד אצלה מתמטיקה, אשר סיפר לה בגאווה איך הוא והחברים שלו התנדבו למשמר האזרחי ותפסו שני נערים ערבים בלי רישיון שהייה בתל אביב וכיסחו להם את הצורה, קטע שלאחריו העיפה אותו דנה הקטנה מהבית והפסיקה ללמד אותו.
השלישי: מיקרוב אחד שדנה הכירה במועדון בונהם ושנתפס כמה פעמים על סחר במסיבות אסיד. הוא עשה לה קוקטייל סמים מחומרים בלתי מזוהים, עד שהיא לא זכרה אפילו אם הזדיינה איתו או לא.
החוש השישי שלי מנפה את הזקנה ומשאיר את סוחר הסמים ותלמיד השביעית. בערב דנה באה אלי הביתה עם מספרי הטלפון של שניהם. אני מצלצל, דנה מקשיבה בשלוחה. אצל הסוחר עונה מזכירה אלקטרונית עם מוזיקה הודית.
אצל השביעיסט עונה אמא שלו. "אייל לא בבית", היא אומרת, "הוא במשמר האזרחי". אני כמעט אומר תודה–שלום, ואז משתחרר לי מהפה הטקסט הבא: "אמרי לו בבקשה שיתקשר לסמל נתניהו ביחידה המרכזית לבילוש. אנחנו רוצים להעניק לו פרס קט". האמא הנרגשת משחררת: "זה על המורה שלו למתמטיקה שמגדלת סמים בעציצים?". "כן", אני משיב לה. דנה מסירה את כף ידה מהשפופרת ופולטת צרור, "תגידי לבן המניאק שלך שהוא בן זונה".