השבוע מצאתי את עצמי בשיעור אנטומיה למתקדמים. אני, שמעולם לא הצטיינתי בתחום הביולוגיה ומאבד הכרה למראה טיפת דם, יצאתי למסע משותף עם אשתי, ובעזרתה של מיילדת מקצועית ואדיבה למדנו על כל מה שעתיד להתרחש בזמן הלידה ההולכת וקרבה. הופתעתי מהאופן שבו העניין השפיע עלי. התחלתי את השיעור כגבר מחוספס וציני שרוטן על בזבוז הזמן, אבל זה השתנה. במישור השכלי רמת המיומנות שלי עלתה - מתלמיד סורר בכיתה י׳ ללא בגרות הפכתי לגינקולוג ומנתח מדופלם. גם רגשית ועניינית מצאתי שהתוכן מעניין בהחלט, ולעתים אף מרגש. פלאי פלאים נחשפו בפנינו בעזרת מצגות ועזרים טקטיים, ביניהם עצמות אגן גמישות מפלסטיק, חבל טבור ושליה עשויים מבד, שמתחברים ומתנתקים בהתאם לצורך ובובת תינוק שאת הבעת פניה ניתן לתאר כבין סימפטית למבהילה.
איך העובר גדל ומסתובב בדיוק בזמן? מרהיב. והאופן שבו האגן מתרחב לפי הזמנה, מה תאמרו על זה? את כל אלה גמעתי בשקיקה. אחרי ההסברים נפתחו בפנינו מגוון של אפשרויות בנוגע ללידה עצמה: אפשר ללדת עם אפידורל ומיני אלחושים, ומי שסף הכאב שלה קשוח במיוחד יכולה ללדת בלי שום זריקה. ואני בכלל נדלקתי על הליך טבעי בג'קוזי. למה שלא תיוולד לי דולפינית קטנה שתזנק היישר למים? אולי אפילו נביא כמה דגיגונים שילוו את כניסתה לעולם בסגנון נמו.
אחרי הרהור קל הבטתי באשתי בהערצה. בזמן שהמוח שלי מגלגל שטויות, עובר עליה עינוי מטורף ועדיין היא שלווה להפליא. אני הייתי מתחרפן אם בבטני היה מתנפח כדורגל עם חיים משלו, שבועט בעיטות כעוסות וגדל למשקל ארבעה קילו. זה ההבדל בינינו, גברים ונשים. אותי רבע ציסטה או יבלת מפילות למשכב, ואצלה גם תוספת עגולה וכבדת משקל לא תמנע ממנה לקפץ כאיילה.
אחרי האופוריה נתקפתי פחדים. בייחוד לנוכח המעשייה של המיילדת על נשים שחטפו שגעת לפני הלידה והתפשטו בבית החולים, צעקו והרביצו. למה היא שיתפה אותי בזה, לעזאזל? סיפרתי לאשתי על החששות שניטעו בי, והיא השיבה שהתפקיד שלה הוא להיבהל ושלא אעז לקחת לה את זה. כדי להירגע עשינו יחד תרגילים ונשימות בניצוחה של המיילדת. על פי ההדגמה הבעל, שזה אני, נדרש להרגיע ולסייע לאשתו לשאוף ולנשוף באופן סדיר כדי להקל עליה. פעלנו בהתאם להוראות, ולמרבה ההפתעה זה עבד. באחת ירדו הלחצים ובנוסף נוצר חיבור נעים בין שלושתנו: אשתי, המיילדת ואנוכי. מוזר איך תוך שעתיים אדם זר הפך לשותף סוד לאחד הדברים הכי אינטימיים בחיינו.
כשסיימנו, גל נוסף של חרדה, גדול מקודמו, הציף אותי. מה יקרה אם משהו ישתבש בלידה? איך בכלל אפשר לחיות אחרי רגע כזה שבו מתרחשים דברים שאני אפילו מפחד להעלות על הכתב? נפרדנו בהתרגשות מהמיילדת, וכדי להשכיח את המצוקות יצאנו למסע קניות לקטנה, שעתידה בע״ה להגיע. מתברר שמבחינת מוצרים נלווים צריך להיערך ללידה בערך כמו לפלישה לנורמנדי, וכך צעדנו שנינו ברחבי חנות ענקית שמתמחה בתינוקות ולידות בליווי יועצת חיננית, כאשר מסביב מוצרים שמעולם לא ידעתי על קיומם. פטמות סיליקון, מברשות לניקוי הפטמות, מברשות לניקוי המברשות, מגבת חיבוקי, חימומית, פח לחיתולים. והמונה כמובן דופק.
כשהגענו לקופה חשבתי על הילדות שלי. לא היו לי כרבוליות ולא בטיח. בגדים, נעליים ושלל מוצרים עברו אלי בירושה מאחיותי. גם כשלא ישב טוב, או היה חור, לקחנו. כל ימי ילדותי בארצות הברית שרדתי ככה, ויצאתי נדמה לי די בסדר. כשאמרתי את זה לאשתי, בקול מחאתי משהו לנוכח החשבון ההולך ומרקיע, היא גערה בי והבהירה שבשום אופן אינה מוכנה שלבתנו תהיה ילדות עשוקה כמו זו שעברתי, וכדי לחזק את טענתה הזכירה כמה מעשי פרחחות מעברי שעליהם התוודיתי בפניה ברגע של חולשה.
למען הסדר הטוב ושלוות הלידה קיבלתי את הדין בחיוך, וכל רצונותיה הפכו לנר לרגלי. יצאנו מהחנות עייפים אך מרוששים, ואני רק תהיתי אם בבגרותה הקטנה שלנו תודה על כל המאמצים שעשינו כדי להנעים את כניסתה למעגל החיים או שהכל יישכח בסערה הפרועה של ההתבגרות והשגרה השוחקת.