אחמד טיבי שם את הדברים על השולחן. בעברית רהוטה, טובה בהרבה מזאת של לא מעט חברי כנסת אחרים, הוא הודיע לבני גנץ, באמצעות בן סיעתו ח"כ יועז הנדל, במהלכה של ישיבה בכנסת שעסקה בכלל בדרכים להדיח את בנימין נתניהו מתפקידו כראש הממשלה, כי התמיכה שלו ושל חבריו בממשלת השמאל שהוא מבקש להקים תלויה בפועל בסדר היום הפוליטי של האוכלוסייה הערבית בישראל.
בקוקפיט לא הגיבו לדברי טיבי. שם עסוקים כל העת רק בדבר אחד: איך גורמים למערכת המשפט לסייע בהפיכה השלטונית שהם כל כך רוצים בה. על ציבור הבוחרים הם חדלו לסמוך. מהסיכוי להפוך את הקערה על פיה בקלפי הם כבר משכו את ידם. את יהבם הם משליכים על מערכת אכיפת החוק שהשתלטה כמעט לחלוטין על שאר המערכות. ההחלטות האחרונות של בית הדין הגבוה לצדק הפכו את המגמה הזאת לברורה מאי פעם.
צפיתי בהתנהגותו של אבי ניסנקורן, מי שישב בראש הישיבה שבמהלכה אמר טיבי את מה שאמר, ללא כל תגובה, כמובן, ומה שראיתי היא התנהגות שהזכירה לי את ימיה של מפא"י ההיסטורית – כוחנות, דורסנות, חתירה ללא מעצורים לעבר מטרה שיש לה רק תכלית אחת: להכות את היריב, לבזות אותו ולהציגו ככלי ריק. חלק מן הדברים כוונו לעבר יושב ראש הכנסת.
הסגנון הזכיר דיבורים דומים של גורמים אנרכיסטיים במדינות אחרות כשהתכלית היא לגרור את ראש הממשלה לעבר ועדה שתוצאות הדיון בה יהיו דומות לאלה שהתקבלו בשימוע שנערך, כביכול, בלב פתוח ובנפש חפצה בפני היועץ המשפטי לממשלה; דווקא ערב בואם של עשרות ראשי מדינות לישראל כדי להשתתף בפורום השואה הבינלאומי. מדובר בנשיאים, מלכים וראשי ממשלה, שאף אחד מהם כנראה לא יבקש לדעת את מה שיש לאנשי כחול לבן לומר על ראש הממשלה.
וזה ממש מצער אותי. הדבר היחיד שיש באמתחת המפלגה הזאת הוא השנאה לראש הממשלה. לא שמעתי איש מהם מעלה רעיונות של ממש בנושאים שבאמת מטרידים רבים. בסתר לבי אפילו ציפיתי שמנהיגיה יברכו השבוע את נתניהו על ההצלחה הבלתי נתפסת של מתווה הגז. זה לא קרה, וחבל.
התרעות פיקוד העורף