לעתים קרובות מדי, וביתר שאת בימים המרירים והארורים האלה באמריקה, אני חוזר להאנטר תומפסון. אילו חי, היה היום בן 82, לא אופציה ריאלית בהתחשב בבריאותו הרעועה ובחיבתו לסמים ולאלכוהול. כותרת אפשרית: "האנטר, אתה חסר". "פחד וגועל נפש בפריימריז", טרם שעבר טיפול מיטבי בידי עורכים והפך ל"משטמה וגועל נפש" משומש מדי.
בחודשים האחרונים אני שומע באוזן הפנימית את הד הירייה הגואלת בבקתה המושלגת בוודי קריק, קולורדו. הוא סבל מתחלואים שונים שהמאיסו עליו את חייו. היה קשה לו ללכת. הכבד שלו, שעבר התעללות קשה, בלט מבטנו. הוא היה בן 67. השנה הייתה 2005, תחילת הקדנציה השנייה של ג'ורג' בוש הבן, ותומפסון הגיע לסוף דרכו.
החורפים האלה, בבקתות עץ שגגן חורק תחת נטל השלג הכבד לפני שהוא הופך לקרח התלוי כנטיפים ארוכים וקפואים מהמרזב, יכולים למוטט את הנשמה החסינה ביותר. מתישהו בפברואר, כאשר אתה לכוד בבית כי תש הכוח לנקות את המכונית משלג ולחכות שהשמשות יפשירו, אתה מבין היכן נדלק “הניצוץ" וכיצד הפכה מכונת הכתיבה של ג'ק ניקולסון למזחלת אל קן הקוקייה. ב־20 בפברואר, אחרי שכתב פתק פרידה מינימליסטי, הצמיד תומפסון אקדח עב קוטר לראשו ולחץ על ההדק. הממסד הדתי ובני משפחה מתייחסים למעשה הזה בחומרה, אבל אל תשפוט את חברך עד שכשלת במקומו.
ואני עדיין כואב את ההחמצה של תומפסון, שאמריקה של בוש ייבשה את מעיין היצירה שלו. הוא לא זכה לשבת, כמו רבים מאיתנו, באותו לילה נדיר וחד־פעמי בנובמבר 2008, שבו נבחר ברק אובמה לנשיא. הוא לא זינק מהכורסה שלו כמונו. לא זעק “יש!" בגרון ניחר ולא דמע בסתר אל המשבצות של חלוק הבית כאשר עלתה משפחת אובמה לבמה והוכיחה את האיכות החמקמקה כל כך, המסמלת בעיניי את אמריקה: שהכל אפשר בה. הטוב והרע בערבוביה. נוסטלגיה, כך אני למד, עושה לי צרבת.
ועדיין, קשה לכתוב על פוליטיקה בלי לחוש את אותה קירבה מיוחדת לתומפסון. גם אמצעי העזר אינם מה שהיו. אין וויילד טרקי, חופן אמפטמינים, אוקסי מפוזרים על השולחן או מסקלין. ישנן תרופות הבוקר, סותרי החומצה ומים מינרליים. לפעמים אני מתפרע ושותה תה קר. כפי שאמר חמי המנוח: להזקין זה לא לחלשים.
את “פחד וגועל נפש בקמפיין 1972" אני זוכר בעל פה, לפחות חלקים גדולים ממנו, ובסוף השבוע הזה, יומיים לפני תחילתו של משפט ההדחה של דונלד ג'יי טראמפ בסנאט, הוא רלוונטי מתמיד. משום שב־26 ביוני 1972, חצי שנה לפני שנבחר ריצ'רד ניקסון בפעם השנייה ברוב גדול לנשיאות, פרצו שליחיו למשרדי המפלגה הדמוקרטית בווטרגייט ונתפסו. למרות המלחמה בווייטנאם, הקיטוב הגדול באמריקה, הטינה הפתולוגית של דור שלם כלפיו והעובדה שהאיש עורר אי־נחת פיזית אצל רואיו - ניקסון מעך ודרס את הקמפיין החומל והמיטיב של ג'ורג' מקגוורן, אולי אחד המועמדים הדמוקרטיים הראויים יותר לנשיאות שחלפו אי־פעם באמריקה, והשאיר ממנו כתם על הכביש.
כדאי ומומלץ להקיש מהקמפיין של מקגוורן - שאותו ניהל גארי הארט, שב־1988 נרמס בדהרתו לנשיאות בידי עיתונות צבועה וסנסציונית, שהסתובבה עם תחתונים לחים מהתרגשות - על מה שקורה עכשיו בפריימריז הדמוקרטיים. הניצחון הטרגי הזה, של כוחות הרשע על כוחות האור, רלוונטי יותר מתמיד, ואני ממליץ למי שטרם הסתייע לו, לקרוא את הספר של תומפסון. ההשוואה הזאת משאירה חצי אמריקה לפחות ערה על משכבה בלילות. היא ההוכחה החותכת שלא משנה איזה מנוול פוליטי ומוסרי אתה, כמה ריקני, אלים ונרקיסיסטי אתה אחרי קדנציה בבית הלבן וכמה אנשים העלבת, השפלת ומעכת בדרכך, לפחות חצי מהאוכלוסייה מראה נכונות עקרונית לשוב ולבחור בך. בייחוד אם יעמוד מולך קשיש דמוקרטי נרגן, מפיק רפליקות עבשות כמבוע, נטול פלדת אל־חלד בחיוכו וללא תער חד בשרוול חליפתו.
אין צורך לחכות לפסק דינה הלמדני של ההיסטוריה: טראמפ הוא גרסה משודרגת של הנכלוליות הניקסונית, שהייתה לו תבונה גיאו־פוליטית שפרצה את הדרך לסין, השיקה את הדטאנט עם הסובייטים, הצילה את ישראל וצברה לו נקודות רבות לפני שהשמיד אותן בתאוות שלטון. טראמפ נמצא באותה נקודה בזמן שגרמה לניקסון להתפטר ולהימלט מהבית הלבן טרם יודח, אבל ללא ההכרה שמתישהו גם נשיא ארצות הברית חייב לעמוד עירום ולשתף פעולה עם הקונגרס. במקום זאת, הוא העמיד צוות משפטנים שתמיד נדמים לי כלובשים קונדומים גדולים, מכיוון שההיסטוריה שלהם מוכיחה כי אינם בוחלים בדבר. בכל פעם שמראים את סטאר-דרשוביץ' בטלוויזיה, אני רץ להחליף מצעים.
לססמת הקרב של אובמה - “כשהם יירדו נמוך, אנחנו נלך גבוה" - אין שחר בבחירות האלה. אחרי כמה שבועות מסיחי דעת במשפט ההדחה, טראמפ הוא מהתנינים הללו שמספרים עליהם שהם משוטטים בצנרת הביוב מכיוון שמישהו בפלורידה זרק אותם לאסלה כשהיו קטנים. הוא אינו מתכוון להשחית תחמושת על הדמוקרטים, לפחות לא כבדה, עד שלא ייבחר המועמד. אז יעמוד לרשותו מטה בחירות שסטיב באנון וג'ק רולינס, מי שסייע לבחירתו של רייגן, הם המתונים בו.
מה שהוא מתכנן לומר על המועמד הדמוקרטי לנשיאות, התיקים שנתפרים כעת במתפרות רשע באתרים שחורים, תחקירי האופוזיציה הנאגרים, יגרמו לדוברי המשטרים האפלים ביותר להתהפך בקברם באוזלת יד ובתחושת החמצה רטרואקטיבית. כולם ייסחפו במערבולת הזאת: חיים ומתים, אשמים וחפים מפשע, נשים וטף. ובעיקר - האשמות שאין להן קשר מקרי למציאות.
מבעית לא פחות הוא הדיבור החדש על הקמת הפיגומים לשושלת טראמפ. בחירתו מחדש של טראמפ תשיק את הקריירה הפוליטית של דון ג'וניור ואיוונקה. אפילו במשפחה עצמה מקובל שאריק טיפה קהה מדי לקריירה פוליטית. אבל היי, ג'ארד קושנר! וגם זאת יש לומר: קרוב לוודאי שמשפט ההדחה בסנאט לא יביא לסילוקו של טראמפ מהבית הלבן. בית הקלפים מסרב ליפול בינתיים. דווקא אזרח מיין יודע כמה רעוע ולא פרקטי הוא הגמגום הרפה של סוזן קולינס בדבר נכונותה לשמוע עדים והחונטה שאיתה היא מתלחשת. קולינס איבדה את עולמה במיין כאשר הצביעה בעד ברט קוואנו לבית המשפט העליון. אבל יש בחיים מסה קריטית וזרימת מעמקים של מאגמה לוהטת, וככל שחולף הזמן עד לתחילת המשפט, עדויות קשות לעיכול מצטברות, וערוות פרשת אוקראינה היא כבר פורנו מוחלט. שבעה מתוך עשרה רפובליקנים רוצים לשמוע עדים. רק מיץ' מקונל לבדו ניצב בפרץ. לא “הכל פתוח", אבל אין לדעת.
***
הדרך היחידה שבה ייבחר מועמד דמוקרטי לנשיאות היא אם טראמפ יביס את עצמו, כי ארבע שנים במחיצתו גרמו לאמריקה להקיא בתוך פיה. בתהליך ניפוי טבעי, נשרו מהמקצה הדמוקרטי כל מי שנשבה מהם רוח מקורית, צעירה וחדשה. ברור מעל לכל ספק שהוויפלש מאובמה בחוגים מסוימים הפיל את המועמדות של קמלה האריס, קורי בוקר וחוליאן קסטרו. לתוך הקביעה הזאת יש לשרבב אמת מעיקה: האריס התנהלה ביהירות ובאדנותיות נטולת בסיס; בוקר טבע בים של מלל מיותר וזיכרונות מניוארק; וקסטרו הוא אנטיפת נושב צינה ובוז, שהתנכל לכל מי שהשתתפו איתו בעימותים. בטו או'רורק התגלה כאייקון חד־פעמי וטעה אנושות כשאיים שיבוא לקחת מהאמריקאים את רובי הסער שלהם.
בעימות האחרון באייווה השתתפו אליזבת וורן, ברני סנדרס, ג'ו ביידן, איימי קלובשר, פיט בוטיג'ג' וטום סטייר. זאת הייתה טרגדיה יוונית בעיבוד למחול של טוויילה ת'ארפ. מישהו דאג להדליף שב־2018 אמר סנדרס לוורן שאישה אינה יכולה להיבחר לנשיאות. כאשר וורן ניגשה אליו בתום העימות וטענה שהוא קרא לה שקרנית כאשר הכחיש, קלט המיקרופון של CNN את הדברים. זה היה מביך וקטלני, וסנדרס גירש אותה מעליו.
בוטיג'ג' הצעיר, שהוא גיי וקצין ששירת באפגניסטן, מביא רקורד של ראש עירייה קטנה באינדיאנה והתברג ברביעייה הפותחת עם קופת תרומות מרשימה. קלובשר סבלה מיחסי ציבור רעים, התאוששה לכאורה, וכעת היא משתדלת מדי וגם מקיפה את חבורת הכבשים כזאבה רעבה. לכל אלו יש פרופיל גבוה יחסית. בשוליים מתנהלים שלושה מיליארדרים: מייקל בלומברג, טום סטייר ואנדרו יאנג. אנשי עסקים מובהקים, שרצים כי מותר להם ושופכים מאות מיליוני דולרים על קמפיין תקשורתי. תקנון המפלגה הדמוקרטית מונע מהם, תלוי בעיתוי, להשתתף בעימותים כי אין להם מספיק תומכים.
ג'ו ביידן משחק כיסאות מוזיקליים עם וורן וסנדרס בשלישייה הפותחת. הדעה הרווחת היא שהוא מי שיגיע לקו הגמר, אף שבשבועות האחרונים מתפתח דיון ערני בנפקות המועמדות של סנדרס ובסיכוי הטוב שיש לו להיות המועמד. אין לי עניין להסתיר את רתיעתי ממנו.הוא מזכיר לי את מר גולץ, המורה לתלמוד ב"בליך". זו אינה רתיעה חלילה מיהדותו, מנטייתו לדבר בפאתוס מתעצם ולנופף בהתלהבות פסקנית בידיו. אם אמריקה אכן שוחרת שינוי, אז למה לא סוציאליסט זקן שמאיים לנתץ את כל ההבנות והשיטות הישנות, לתת ביטוח בריאות בחינם, להעלות את שכר המינימום, לנקום בעשירים ולפרק את הצמרת הכלכלית המושחתת. סנדרס הוא כנראה הדמוקרט היחיד שיידע להשיב לטראמפ כגמולו. כבר עכשיו הוא קורא לו גנב, מושחת, שקרן ושאר אמיתות מוכחות. סנדרס היה נחשק ואפקטיבי יותר מול קלינטון ב־2016 - ואיבד מאז גובה. מועמדים נולדים מהתחרות שבה הם משתתפים, והפעם הפריימריז לוקים בלאות הגובלת ברוח נכאים תבוסתנית.
זהו לב העניין: יכול להיות שיש למפלגה הדמוקרטית מועמדים ראויים, אבל אין ביניהם גרם אחד של כריזמה. אני לא חייב לאהוב את אישיותו של טראמפ, אך הוא הביא סוג מטורלל, מרושע, אבסורדי, נכלולי ואלים של כריזמה, שגרם לאמריקאים שביקשו להתאושש משמונה שנות נשיאות אינטלקטואלית צוננת ורגועה (וכמובן שחורה) להצביע לו.
לנשיאים אמריקאים יש, לרוב, מראה, התנהגות, רקע, תעודת יוחסין ויכולת נדירה להתחבב על המצביעים. זה היה נכון בנוגע לרייגן, לפאפי בוש, לקלינטון, לבוש הבן, לאובמה ולטראמפ. כפי שכתבה מורין דאוד ב"ניו יורק טיימס": “הילרי קלינטון לא הפסידה מפני שהייתה אישה. מובן שהיא נתקלה בסקסיזם, כפי שאובמה נתקל בגזענות. היא הפסידה משום שהיא ניהלה קמפיין פריבילגי, נטול שמחת חיים, עם אף מורם בהתנשאות, ולא נצמדה לאתוס הקמפיין של בעלה: להילחם בעקשנות עד שהכלב האחרון מת וסמטת הבאולינג האחרונה נסגרת, ותמיד לזכור שהקמפיין נועד לבוחרים. היא הפסידה מאחר שרובי מוק, מנהל הקמפיין שלה, לא שעה לעצותיו של ביל קלינטון - מומחה עולמי לבוחר שהוא גבר לבן וכפרי - שהתריע שהם בצרות והציע את עזרתו". יש גבול לתלונת נשים על אפליה, כותבת דאוד. כאשר סטיב באנון כינה את ננסי פלוסי “רוצחת מושלמת", הוא אמר את זה כמחמאה. אף אחד לא שומע את פלוסי מתלוננת שקשה לה מכיוון שהיא אישה.
לכן JFK נחשב, 57 שנה אחרי מותו, לנשיא האהוב ביותר. גם כאשר כל תלמיד להיסטוריה יודע שהוא הביא את העולם לסף מלחמה גרעינית, נגרר בעל כורחו לתמוך בשוויון זכויות, שלח “יועצים" לווייטנאם ולא הספיק הרבה. אבל הוא היה טלגני, נאה, עם כותבי נאומים טובים ובלורית, אישה יפה ומשפחה תומכת. דמותו והתנהלותו הקולית של אובמה מסייטות את טראמפ שלוש שנים לאחר שירש אותו. הוא מדבר על אובמה יותר מכפי שהוא מדבר עם מלאניה. לכן הוא הורס, תולש ועוקר כל מה שמישל וברק אובמה השאירו אחריהם. מגן הירק ועד נסיגה מארוחות הבריאות בבתי הספר ושיבה לפיצה.
***
שורש הדחתו של טראמפ בבית הנבחרים היה הניחוש שלו שיריבו הדמוקרטי יהיה ג'ו ביידן. לכן הופעל הלחץ הכבד על אוקראינה לחקור את ג'ו והנטר ביידן. ככל שהסיפור הזה מוכחש בכל בוקר כהבל וכרעות רוח, הוא ממתין בכובד משקלו הסגולי לרגע שבו ביידן יהיה (אם יהיה) המועמד. זה אינו סיפור טוב גם עבור הדמוקרט החרוף ביותר. הנטר ביידן הוא בחור מסובך עם היסטוריה בעייתית, וקשה לעכל את הרעיון שהביידנים משווקים: שהבן התמנה לדירקטור חסר כישורים ובעל הכנסה יפה בחברת אנרגיה אוקראינית, בשעה שאביו היה סגן נשיא שהוטל עליו לחקור שחיתות באוקראינה.
זה לא היה אמור לקרות, וזה מדיף ריח רע. לא משנה כמה ביידן מכחיש כל עבירה על חוק ומוסר. זאת הפעם השלישית שבה ביידן מתמודד לנשיאות. זאת הפעם השלישית שבה הטרגדיה המשפחתית שלו עולה שוב. הוא הוריד קצת את מינון השימוש באובמה כבמגן אנושי, מפני שלא ברור כלל אם אובמה יתמוך בו. אם, נניח, אובמה יתגייס בעד וורן, יהיה זה אסון לביידן. כאשר אובמה טען שהיו להילרי מאה אחוז כישורים להיות נשיאה, הוא לא התייחס לנכויות האנושיות שלה.
זהו רגע עגום גם משום שבמקום לחרוש את אייווה בשבועות הקרובים, יישבו בסנאט וורן, סנדרס, קלובשר ואחד בשם מייקל בנט, המתמודד אף הוא, וישתקו כדגים בעת משפט ההדחה. מי שמדבר - דינו מאסר. את המסכים משאירים מחוץ לאולם, ושאלות מעבירים בכתב. וטרם ברור כלל טיב הכיסוי הטלוויזיוני למשפט ההיסטורי הזה. בזמן הזה ישרפו בוטיג'ג', ביידן ואחרים את השטח.
לפעמים נדמה לי שהמועמד הדמוקרטי המנצח כלל לא מתמודד. גאווין ניוסום, מושל קליפורניה, למשל. כבר כעת הוא מושל ב־20% מאזרחי אמריקה. הטובים שבהם, אמר מישהו. הוא מתעב את טראמפ ונלחם בו כמו נמר. הוא כריזמטי לעילא. אבל גם הוא מגיע עם תרמיל מלא. שרוד בראון, סנאטור מאוהיו, היה יכול להביא את הסחורה. סטייסי אברמס מג'ורג'יה הייתה יותר קמלה מהאריס. יש אחרים.
משפט ההדחה עשוי להפתיע, אך צריך תנאים שאינם נראים כרגע. אם טראמפ ישרוד אותו, הוא יהיה חזק יותר מאופטימוס פריים, ורק הטינה הכבושה נגדו תנצח. הטיקט הדמוקרטי המצטייר, למרות הפתעות, הוא לא כזה שאתה יוצא עבורו מהשוחה, צועק "אחריי" ומסתער על אש תופת נגדית בשם הפסים והכוכבים. No Sir.