תלולית עפר מכוסה בפרחי בר בשלל צבעים, וסביבה כמה עשרות אנשים, אולי מאה. חלקם דומעים, ממאנים להיפרד, חלק אחר מחשב את הזמן שייקח לו להגיע הביתה בפקקים של שעות אחר הצהריים. יש מי שעבורם הרגע הזה הוא עוד נדבך של מחווה חברית בקשר שמתוחזק בשמחות וברגעי עצב. עבור אחרים זהו צעד ראשון במסע של געגוע שלא יסתיים לעולם.
את שלמה פגשתי לראשונה לפני כמעט 36 שנים, כשבתו רחלי הגיעה לגיל 16 והזמינה את חבריה (שאני הייתי בסך הכל אחד מהם, ממש לא "האחד") לבית הוריה כדי לחגוג את האירוע.
לפני כמה ימים נפגשנו בפעם האחרונה, כשאותה הבת מספידה אותו במילים כה יפות, עד שגם קולה השבור לא מצליח להאפיל על עוצמתן.
בין פגישתנו הראשונה לפגישתנו האחרונה היה שלמה האבא של החברה שלי, וב־27 השנים האחרונות גם חמי, האבא של אשתי. אף על פי שבטור אישי עסקינן, הרי שאני משתדל שלא לגרור הנה אירועים פרטיים, אלא אם אני סבור שיש להם רלוונטיות כללית יותר. לפיכך אדבר על הפרידה שלי משלמה אשנגראו - שם משפחה שאותו לא הצליח איש להגות כהלכה מעולם - לא כפרידה מאיש, אלא פרידה מדור שהולך ומסתלק מחיינו.
באחד מימי ה"שבעה", כמדומני אותו היום שבו סערה לרגע התקשורת מ"ראיון הדרבוקות" של יועז הנדל (שהפגין יותר בורות ושטחיות - סימן ההיכר של מפלגתו - מאשר גזענות, אבל לא זה העניין), העלו המסובים בבית הורי אשתי, סיפור משעשע מהימים הראשונים של הזוג הצעיר בדירה, אי־שם במחצית השנייה של שנות ה־60.
שלמה, מסתבר, עורר את חשדם של השכנים הוותיקים. למרות שם המשפחה האשכנזי, הוא נראה להם שחום מדי. רק כאשר הדעה הקדומה פינתה את מקומה להוויית היומיום, הפכו דיירי הבניין למעין משפחה מורחבת, ממש כפי שהמדינה הזאת הייתה צריכה להיות כבר מזמן, אלמלא שימשה החשדנות הטבעית כר פורה לגונבי דעת שכוחם בחולשתנו.
בימים שבהם נדמה שכולנו עסוקים בלהיות מיוחדים, היה שלמה איש פשוט ובכך היה ייחודו. הוא לא יצא את גבולות הארץ מעולם, אף שילדיו גרו במשך שנים ארוכות בקצוות שונים של הגלובוס. כי מה יש לו לחפש בחו"ל כשעוד לא תמו כל הדרכים שבהן אפשר להתהלך בארץ?
איזו אטרקציה תיירותית, מפורסמת ככל שתהיה, תשווה לגילוי מקרי של בוסתן ובו עצי פרי "בלאדי"? כמו עץ משמש לא מרוסס, שאפשר לקטוף ולאכול אפילו בלי לשטוף, או זיתים שאפשר למסוק ולכבוש בבית. ואיזה שופינג ישווה לחוויה של ללכת מקצה שוק תלפיות עד קצהו כדי למצוא את הפירות המשובחים ביותר, או תרמיל ירוק של אפונה טרייה או אולי מלפפונים קטנטנים, שרק מהם אפשר להכין חמוצים מופלאים.
כשלא טייל בארץ או שתל פרח בגינת הבית המשותף, התפרנס שלמה במשך כחמישה עשורים ממלאכה: הוא היה מכשירן של כלי רכב. כזה שידע לתקן גם את המערכות המסובכות ביותר שהשתבשו ולייצר בעצמו רכיבים שכבר לא נעשים עוד בעבודת יד. תחת ידו עברו דורות של כלי רכב, והוא היה נכון לכל משימה, מלבד אחת שאותה הקפיד שלא לבצע עולם: טיפול במד המרחק כך שיראה קילומטראז' נמוך, שיסייע לבעל הרכב למכור אותו במחיר מופקע לאיזה פראייר.
אל הדור הזה שהאמין שהגינות ויושר חשובים יותר מעוד שטר בכיס, אני בטוח שלא רק אני מתגעגע. גם כאשר הזמנים השתנו, המערכות ברכב הפכו לדיגיטליות, ושעונים ומדי מהירות ודלק היו למשהו שמחליפים במקום לתקן, הוא לא עשה מכך עניין. לא חשב שדפקו אותו ולא ציפה מהמדינה שתגן עליו מפני הקדמה שדלדלה את פרנסתו. הוא סגר את בית המלאכה הקטן והקדיש יותר זמן לטיולים גם באמצע השבוע, לטיפוח הגינה, לקריאה או להאזנה לאחת מתוכניות הרדיו שאהב (בניגוד לטלוויזיה, שבעזרתה צרך בעיקר חדשות או סרטי טבע).
שלמה שייך לדור ההולך ונעלם מחיינו, דור של מי שעבורם העובדה שאפשר למלא את העגלה בסופרמרקט עד מעל לגדותיה, היא העושר, והעובדה שילדיהם התחילו את חייהם הבוגרים מנקודת פתיחה גבוהה משהייתה להם, היא האושר.
ניסיתי לחשוב על שורה ראויה כדי להיפרד ממנו, ומצאתי כמה שכתב יהושע סובול, הלחין יוני רכטר ושרה נורית גלרון:
תנו לי לשוב אל אותה הפינה הנידחת
איפה אותם החיים עם שמחת הפשטות
תנו לי מילים עזובות, מנגינה נשכחת
להוציא מבין הקוצים, קרעים של ילדות
תלולית עפר מכוסה בפרחי בר בשלל צבעים, וסביבה עומדים כמה עשרות אנשים, אולי מאה. גשם קל מטפטף מדי פעם ומאפשר לאחדים מהם להסוות דמעה שהתגלגלה לה במורד הלחי, יודעת שהרגע הזה הוא רק צעד ראשון במסע ארוך של געגוע.