אפילו בימי המשבר החריפים ביותר עם מצרים לא נראתה בטלוויזיה המצרית סצינה כמו זו שנכללה בדרמה "הקץ". סדרה עתידנית בת 30 פרקים לימי רמדאן, שעלילתה מתרחשת בעוד מאה שנה. גיבורה הוא מורה להיסטוריה, השחקן המצרי יוסף אלשריף, שמרביץ בתלמידיו פרקים מן העבר, וגם מוצא את עצמו במרכזה של עלילה עכשווית מותחת. בפרק הראשון, ששודר ביום שישי שעבר, סיפר לתלמידיו על ימינו אלה.

ארה"ב, הוא פתח, הייתה התומכת העיקרית של המדינה הציונית. מדינותיה החלו להילחם זו בזו ולהתפרק. ואז, "אלה שכונו אז 'מדינות ערב' התחזקו כלכלית ומדינית. כאשר נקרתה בדרכם הזדמנות להיפטר מאויבתן המושבעת, פרצה המלחמה, שכונתה 'מלחמת שחרור ירושלים'. היא הסתיימה מהר בחורבן ישראל הציונית, עוד בטרם מלאו לה 100 שנה. רוב היהודים ברחו וחזרו לארצות המוצא שלהם באירופה ובמדינות ערב".  
אפשר לפטור את התמונה הזו בשלל הסברים מקילי ראש. להגיד שהסדרה בדיונית, שזו בסך הכל דרמה לטלוויזיה, והחורבן אינו רק מנת חלקנו אלא גם של וושינגטון. כל זה נכון, לו הייתה זו הפקה בריטית או שווייצרית. כאשר מדובר במצרים, לפנינו ביטוי למשאלת לב, שכמותה אפשר למצוא בשיח הפוליטי המצרי גם כיום. עוד מימי גמאל עבד אל־נאצר חונכו ההמונים לראות בישראל אויב ראשון במעלה. הרעיון לא נעלם עם כינון היחסים הרשמיים. לכל היותר ירד למחתרת, ומעת לעת הוא מגיח כדי להזכיר את קיומו.

למרות כל זאת, בשנים האחרונות התנחלה בשיח הישראלי קונספציה חיובית כלפי מצרים. אפשר להבין מהיכן צמחה. משטר א־סיסי אימץ מדיניות מעשית ומועילה של מגע, והוא חדל להתבטא בשלילה כלפי ישראל ולתמוך בהתרסה באויביה. ירושלים חיבקה את השינוי. זה כמה שנים שלא יצאה מכאן מילה רעה על קהיר. להפך. בסדרה של התבטאויות בשנים האחרונות מרבים בכירים ישראלים לשבח את המשטר המצרי. באירוע חגיגי בבית השגריר המצרי בהרצליה, לפני תשעה חודשים, כינה ראש הממשלה נתניהו את א־סיסי "מנהיג חכם" ו"אדם אמיץ". היה זה שיאו הפומבי של החיבוק שמעניקות מערכת הביטחון והצמרת המדינית בירושלים למשטר.

התקשורת הישראלית ממעטת לאתגר את המדיניות הזו, וכשצריך, מגויסת הצנזורה הצבאית למנוע פרסומים על המגע עם המצרים. אחרי וושינגטון, קהיר של א־סיסי היא הבירה המאותרגת ביותר בירושלים.

החיים עצמם

מי שנמצא שם למעלה, טבעי שיחווה את צדם המואר של היחסים. המגע הקרוב מצמצם מרחקים. אבל השלום הזה הוא ספינה גדולה. הוא אינו מתקיים רק במטה השב"כ, פיקוד הדרום, מסדרונות המוסד ולשכת ראש הממשלה. ולא רק בהסכם הגז, על אף חשיבותו הרבה. מחוץ למסדרונות האלה רוחשים החיים עצמם. ושם, דבר כמעט לא השתנה.

ליבת היחסים נותרה קפואה ומסוגרת. בעוד ממשלת ישראל מלהגת על מצרים כידידתה, מותירה ממשלת מצרים את תחושת האיבה לרחוש כגחלת. עבור המצרי הממוצע ישראל וישראלים הם עדיין צפרדע שיש לבלוע, ולא רֵע שמוטב להתקרב אליו. אם המשטר מאפשר זאת אחרי כל השנים, ברור שיש לעמדות הללו אחיזה בקרבו, ואינם רק רחשי לבו של הציבור. תכניה של יצירה טלוויזיונית כמו "הקץ" מוגשים לצנזורה ליצירות אומנות בקהיר, ונבדקים היטב בטרם אושרו. גורמי שלטון יכלו לפסול את הסצינה המדוברת, אבל בחרו לאשרה.

אם יש שינוי לטובה כלפי ישראל, הוא מתקיים אולי בתחום הביטחוני. אני כותב "אולי", כי שיתוף פעולה ביטחוני הוא פיקדון קצר מועד. כמו מיזם עסקי. היום שותפך יחייך אליך, מחר יגלה שאינך לתועלתו ויגיד שלום. מפאת חשאיותו, המגע הביטחוני ממעט להרעיף מעצמו על תחומי חיים אחרים. ראו מה קרה ליחסי ישראל עם טורקיה. המגע החם וההדוק עם הצמרת התרסק, אבל קשרי העמים והמגע במגזר העסקים הפרטי משמשים להם קרש הצלה.

את השינוי המשמעותי יש לחפש במגע האזרחי. רק שם אפשר לטעת שורשים עמוקים. ובתחום הזה, הרכבת אף לא יצאה מתחנת האם בקהיר. החרם המצרי על מגעים עם ישראל שלא לצורכי ממשל או ביטחון הוא הצלחה מסחררת. הוא נוסד בצמרת השלטון המצרית ונשמר על ידה גם כיום, בתום 41 שנות הסדר. אם ראיתם שינויים, הם אטיים, מהוססים וספורדיים. מצרים אינה חפצה ביותר מזה, וישראל, פתיה שכמותה, כלל אינה דורשת.

השיתוק של ירושלים

לפני שבועות מעטים כתבתי כאן בהרחבה על ספר לימוד לכיתה ט' במצרים, המתייחס לישראל בסובלנות רבה. זו התפתחות מרשימה, אבל היא מופע חד־פעמי. עמוד השדרה של כל מערכת חינוך הוא המורים והמחנכים. במצרים, רובם המכריע הם יוצאי חלציה של מערכת החינוך של מובארק, שהמשיכה את הקו הנאצריסטי הרואה בישראל בובת וודו. השינוי צריך להתחיל מהם.

ממסד שני שבכוחו לחולל שינוי הוא התקשורת. התקשורת המצרית מצויה רובה המכריע בפיקוח השלטון. לא תמצאו שם כיום מתקפות נאצה וביטויי אנטישמיות כלפי ישראל כבעבר, אבל גם לא את ההפך. נדיר לגלות בשיח המצרי הטפה למגע ישיר עם ישראלים ולחיזוק תרבות שלום. מי שיעשה זאת, יסכן את עצמו ובעיקר את פרנסתו. ועוד משהו בענייני תקשורת. לאותו ערב בחודש יולי 2019, שבו עמד נתניהו מול המצלמות ושיבח את א־סיסי, לא היו הדים בעיתונות המצרית. מישהו החשיך את המסך ומנע את פרסום דבריו.

אז כן, נרשמה התקרבות בין שתי הבירות בשנים האחרונות. אבל עיקרה חד־סטרי. ירושלים התקרבה לקהיר, ונתניהו התקרב לא־סיסי. זהו פחות או יותר. אלה התפתחויות חשובות, ויש בהן כדי להציל חיי אדם, אבל אנחנו במאה ה־21, לא בשנות ה־80. ארבעה עשורים אחרי קמפ דיוויד, מגיע לנו הרבה יותר. אפשר לראות בכל זה שינוי, או ניצני שינוי, ולשכנע את עצמנו כי המצרים פועלים בהדרגה, ויש להם אילוצים. אבל אין כאן מגמה מדורגת. אלו הם מופעים קוסמטיים, פזורים ומדודים היטב, המאפשרים לבעליהם לחזור בכל רגע לנקודת האפס.

הנה דוגמה. לפני כשלוש שנים פתחה ממשלת מצרים במיזם לשיקום בתי הכנסת. בברכת המשטר, החלה הקהילה היהודית, בסיוע קרן פילנתרופיה אמריקאית, לשפץ אתרים יהודיים. בתי כנסת בקהיר ובאלכסנדריה ובתי עלמין ישנים שהוזנחו. המצרים אף אישרו ליזמים להעסיק יועץ ישראלי, את ההיסטוריון פרופ' יורם מיטל מאוניברסיטת בן־גוריון, בר סמכא בענייני מצרים ויהדות מצרים. זהו מפעל חשוב ומרחיב לב, העשוי היטב. אלא מה? יחד עם סמלי הדת היהודית, שוקמו גם אתרים נוצריים ומוסלמיים. למעשה מדובר במבצע נרחב שאותו יזמה ממשלת מצרים לשיפוץ אתרי דת, כדי שישמשו אטרקציה לתיירים מכל העולם. קהל היעד העיקרי של בתי הכנסת היפים ששוקמו אינו מבקרים ישראלים, אלא יהודים באירופה ובאמריקה. בישראל רואים בכך מחווה, אבל ישראל, ואיתכם הסליחה, היא כתובת משנית.

להנהגה המצרית יש הזדמנות כל יום מחדש לשנות את השיח. להטיף בקול לשכנות טובה. להגיד שישראל הייתה אויב, אבל במקום להילחם בה, מוטב להסתייע בה לצורכי פיתוח. להסיר את האיסור על ביקורים בה. לעודד שיתופי פעולה בין ההמונים. מה היא עושה במקום זאת? היא מאשרת ליוצרי סדרות טלוויזיה לנבא את חורבנה. במחשבה שנייה, זכותו של המשטר המצרי למנוע מנתיניו את המגע עם ישראל. לאסור על סוחר לנוע על הקו לתל אביב, או ממדען לבוא להשתלם בארץ. השלטון אף רשאי לעקם את פרצופו לנוכח מו"ל מצרי המבקש לתרגם ספרות עברית, או לשלוח את גדודי חייליו לרדוף פוליטיקאי, עורך דין, סופר או איש עסקים שהעז להתראיין לעיתון ישראלי, אף אם יש בפיו מסרים בונים. זו המדינה שלהם, זכותם לנהל אותה כרצונם.

מה שמפתיע כל פעם מחדש הוא השיתוק שבו מתקבל הדבר בישראל. תארו לכם שהטלוויזיה הפלסטינית הייתה משדרת סדרה המנבאת את חורבן ישראל ושחרור ירושלים. בזה אחר זה היו עומדים הפוליטיקאים שלנו בתור כדי לגנותה. אבל כשזו מצרים, כולם מתכופפים בהכנעה. משעשע היה לחזות בתגובת משרד החוץ לסצינה ההיא. "מדובר בתוכן מצער ולא מקובל לחלוטין, במיוחד בין מדינות שיש ביניהן הסכם שלום זה 41 שנה", מסר דובר המשרד לעיתונאים. עוד רגע היה מצרף להודעתו התנצלות למצרים.

למחרת נתקבלה אצל שגריר מצרים בישראל שיחת טלפון מפקיד בכיר בירושלים, שהביע בפניו, בנימוס, אי־נחת מתוכני הסצינה. דבר קיומה של השיחה לא פורסם, שהרי מדוע לבאס את המצרים, מה כבר הם עשו לנו.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל