במקהלה אחידה חתמו 11 שופטי העליון על הלכה מכוננת, שתירשם בהיסטוריה כיום שבו ויתרה הרשות השופטת על עצמאותה ומחקה את שרידי נורמות המוסר שעוד נותרו במדינת ישראל. על פי הנורמה החדשה, נאשם בפלילים פסול מלשמש שר, ראש עיר, לעבוד ברשות מקומית או אפילו כמדביר חרקים - אבל הוא ראוי לשאת במשרה הרמה ביותר.
חיות קובעת כי אין להתערב בשיקול דעתם של חברי הכנסת בכל הנוגע לתרגום תוצאות הבחירות, "אלא במצבים חריגים ונדירים". מכאן, שראש ממשלה שנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים אינו מקרה חריג. ואם היה נאשם בהטרדה מינית, רחמנא לצלן? הרי העונש על עבירת שוחד חמור יותר מהעונש על הטרדה מינית. גם אז, רוב של חברי הכנסת יוכל להבהיר שלא מדובר במקרה קיצוני.
מה שקיצוני במקרה הזה הוא רגישותה של חיות לזכויות נאשמים. "עומדת לראש הממשלה חזקת החפות", היא קובעת. אותה חזקת חפות שלא עמדה לשופטת אתי כרייף. מרגע שהועלו החשדות נגד כרייף למתן שוחד לאפי נוה, מיהרה חיות להשעות אותה מהתפקיד. מעכשיו יוכל כל ראש עיר שנאשם בפלילים לטעון שכהונתו משקפת את רצון הבוחר.
גם אם נקבל את גישת חיות, שהחוק אינו משאיר לה מרחב להתערב בהחלטת הכנסת, קשה להבין את הבחירה שלה שלא להשמיע עמדה מוסרית על הסיטואציה של ראש ממשלה מכהן בעודו נאשם בעבירות חמורות. עמדה לה הדרך לפסוק שלא להתערב, אבל באותה נשימה לקבוע עמדה מוסרית ולקרוא לכנסת לשקול מחדש את המלצתה על בנימין נתניהו או לשנות את נוסח חוק היסוד. היא בחרה לשתוק.
מדהים הוא שגם כל חבריה בחרו לשתוק. קשה להעלות על הדעת שמבין 11 שופטי העליון - איש לא היה בדעה אחרת. קיומן של דעות מיעוט הוא מרכיב מהותי בפסיקה המשפטית, אבל נראה שהדמוקרטיה דעכה גם שם. מדוע מלכתחילה בחרה חיות לכנס הרכב של 11 שופטים? הרי יכלה לכנס הרכב קטן יותר, שהיה משאיר מרחב לדיון נוסף. היא בחרה בהרכב שלא ניתן יהיה לדרוש עליו דיון מורחב יותר ויצקה בבטון מזוין את הפסיקה הזאת, שתלווה אותנו מעתה ועד עולם.
התשובה היא כנראה פחות טריוויאלית מכפי שחיות מציירת אותה בפסיקתה, וסביר גם שהיו דעות אחרות. "בית המשפט החמיץ הזדמנות בלתי חוזרת להניח תשתית ערכית למוסדות השלטון", אמר אתמול השופט העליון בדימוס אליהו מצא. "זה שההחלטה התקבלה פה אחד מחשיד אותה שהיא יועדה להגן על בית המשפט". אבל לא רק שההחלטה הזאת לא הגנה על בית המשפט מפני המחוקקים, היא כרתה את הענף האחרון שעליו הוא ישב.
קשה להימלט מהמסקנה (וכואב גם לכתוב אותה), שהרשות השופטת הרכינה ראש אל מול עוצמת השלטון. האיומים המרומזים אך המושחזים של ראש הממשלה הפילו שלהבת גם באחרוני הארזים. את שארית האומץ שנותרה בהם כילו השופטים בהערות עוקצניות אל נציגי העותרים בדיון, והשאירו אותנו מול שלטון חסר מצרים.
במשך 72 שנה היה בית המשפט העליון המגדלור המוסרי, מרסנם של החזקים ומגינם של המיעוטים, שאליו נשאנו עיניים. נראה שכבה האור בראש המגדלור. אותו בית משפט שהגדיר מהי פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה, הוציא תחת ידיו פסיקה שמעליה מתנוסס דגל לבן.
התרעות פיקוד העורף