מתנות בע"מ: ימים יגידו מה יעלה בגורל ההבטחה של רה"מ

הרגשתי כאילו שמכת חשמל פגעה בי. "מה זה הפרוטות האלה? הבנאדם הבטיח 15 אלף בחודשיים! איך הגעתם לחישוב הזה? מה אני, אריתריאי שאתמול הבריח את הגבול?! אני דור שני בארץ הזו! מה זה, כיפוש? כולם קיבלו 7,500 שקל מקדמה, אחרי שקיבלו מתנות ממרץ. אנחנו לא הדפסנו חשבונית ארבע חודש, אז בשביל מה למדת כל כך הרבה שנים? איפה הכסף?"

היא לא התרגשה מהכעס שלי, המשיכה לטגן לי ראש שום בשביל הפסטה, והשיבה בטון רגוע, כהרגלה: "מאמי, באמת שאיני יודעת איך הם חישבו שמגיע לך רק 1,700 שקל לחודש, אבל זה מה שיש. עכשיו זה כסף שצריך לשלם עליו מס, ולכן הנטו שלך הוא פחות מ־50%, אבל אני אעגל לך את הסכום, כי אני נדיבה, בניגוד למה שאתה חושב עליי. אז יש לך 2,500 שקל אצלי, לך תכבוש את העולם".

מיד ירדה לי האהבה לביבי אל מתחת לאפס.

כיפוש, שיש לה שמיעה אבסולוטית מקילומטרים בגלל המיזופוניה, אמרה לי באינגליט שהצדיק שלי היה ראש הכנופיה, והוא זה שמצא את הזולה בצמחייה של השכנים, ואף הוביל את שאר הילדים לשם, כדי להתחבא למורה - שכעסה נורא. מנגד, אני לא זיהיתי במקרה שום בסיס ראייתי לעבירה מסוג פשע, מקסימום עוון קטון.

"לכמה זמן הוחרם הטלפון שלך?", שאלתי.

גיאצ'ו הרים את מבטו, ועיניו הכחולות היו שטופות בדמעות. "לחודש, אבא, היא לקחה לי לחודש. 30 ימים זה הרבה זמן, תבקש ממנה שיהיה פחות".

כן, זו כיפוש. איך שעולה לה המרוקו, המושג "פרופורציות" מאבד משמעות. היא הגישה לי את האוכל, וביקשתי ממנה לקצוב את עונשו של הצדיק לשבוע, זה מספיק.

"אפילו עשרה ימים, אבא, לא אכפת לי. אני נורא־נורא מצטער על מה שעשיתי, ואני לא אעשה את זה עוד פעם", הוא אמר תוך כדי חיוך כובש.

אבל אמא שלו לא פראיירית. "גיאצ'ו, יאללה למיטה. רצית לראות את אבא? עכשיו לך לישון, אבא צריך לראות חדשות. מזמן הוא לא התעצבן על משהו".

בניגוד להרגלו לא היו ויכוחים. הוא קם שוב חיבק ונישק אותי ואמר: "אבא, אל תתעצבן. זה לא בריא לך, אפילו אמא אומרת. אני צריך שעוד תחיה אחרי שאני אסיים את הצבא. תודה שעזרת לי, אני אוהב אותך".

הוא הלך מבסוט, הכלבה רצה אחריו, וכיפוש שאלה אותי מה יהיה איתי. "אתה רך איתו", קבעה, "הוא מפעיל אותך כמו בובה על חוט. אמרתי חודש? תגבה אותי ואל תארגן לו חנינות. איך הייתה הפסטה? טעימה? יש ציון?"

הגבתי מיד כי עלה לי רעיון בראש. "כן, כפרע. היה טעים מאוד. ציון תשע". היא פינתה את השולחן, ושאלה למה רק תשע.

"עוד פעם השאלה הזו", עניתי, "רק אוכל של אמא זה עשר. אלה החיים, כיפוש, את לא מקרה ייחודי. תשאלי כל אחד, יענה אותה תשובה. וגם תשאלי את אמא שלי איך מכינים חמיצה קרה מתרד עם שמנת ויוגורט ומלפפונים. הגיע הקיץ, כיפוש, זה מה שהאליטה מרוסיה אוכלת בקיץ. בואי רגע, יש לי הודעה חשובה, לפני שביבי עולה לשידור עם המתנות".

היא שבה עם צלחת ענבים, לקחתי נשימה עמוקה והודעתי: "אני לא הולך יותר לסדנת הורות הזו. זה גדול עליי, כפרע, שיעורי בית עם סלים ירוקים, כתומים ואדומים, ונאומים לילד. סחבק לא הכין שיעורי בית מאז כיתה ב', אבל יש לו יותר דיפלומות משתי הפסיכולוגיות בסדנה, שמקריאות מאמרים של פרופ' חיים תומר. די, מיציתי, התנהגתי יפה בשש פגישות. עוד 12? אני לא יכול. כפי שאמר מנהיגי מנחם בגין זצוק"ל: 'איני יכול עוד'. אני מבקש ממך, אל תקשי עליי. זו החלטתי לפרוש בשיא, והיא סופית".

היא הביטה בי, היה לה זיק בעיניים של "על מי אתה חושב שאתה מסתלבט, טומטום?", אבל היא ענתה שזה סבבה, שהיא תשלח מייל להנהלה הפדגוגית, ושהיא תמשיך לבד. בדיעבד, מיותר לציין שהפדגוגיות קיבלו את פרישתי באהבה, ואישרו לה להמשיך לבד.

עניין אותי רק מתי מגיע הכסף, והוא אמר "בימים הקרובים". בהמשך יתברר שיש לו לא מעט מכשולים לחלץ מהקופה 6 מיליארד שקל או 7.5 מיליארד, תלוי את מי שואלים.

מה אפשר היה לעשות בכסף הזה? לבנות חמישה בתי חולים; לממן החזר הוצאות מטפלות לכל הנשים העובדות בישראל במשך שלוש שנים, כדי להגדיל את התפוקה במשק. קייטנה פרטית זה עניין של 4,000 שקל לשלושה שבועות, למשל; אפשר היה לסלול עוד מסילת רכבת בנתיבי איילון, כדי שנתקדם ולא נהיה מדינת הרכבות הפרימיטיבית מכל מדינות האו.אי.סי.די; להעלות את קצבאות הנכים, העניים, ניצולי שואה; לסייע לעצמאים קטנים שהעסקים שלהם הושמדו ובגיל 50 הם לא יכולים לעשות הסבה מקצועית לפועל בניין, או נהיגת אוטובוס. האופציות שנותרו להם זה שומר, סדרן בכדורגל בלי קהל, ומתדלק.

אגב, מתוך כסף צבוע בסך 625 מיליון שקל להכשרות מקצועיות נוצלו עד היום אפס שקלים. כן, אפס שקלים. אבל אגף התקציבים באוצר הבטיח שבשבוע הקרוב יוקצו 50 מיליון שקל לנושא. להבטיח לא עולה כסף, אבל מיליארדי שקלים למתנות תמיד יש. אבל זו רק הבטחה, נחכה לראות אם את הכסף הזה נקבל.

היו אלפים בבלפור? יהיו עוד עשרות אלפים. עם זרנוקי מים לא מכבים תסכול בקיץ, רק מעצימים אותו. וגם אם השוטרים של אוחנה ירביצו מכות רצח לצלמים ולעיתונאים, זה לא ימנע את התיעוד. כדאי לו ואף מומלץ לו להתנתק מחללית האם של הנסיך יאיר השוכן בבלפור. גם קונסטנטין, הילד"ז של ניקולאי ואלנה צ'אושסקו, גמר לא טוב, וזה רק עוד חומר למחשבה. אני נשבע שאיני מאחל לביבי סוף זהה לניקולאי הרומיינר, בחיי, אבל זעם ההמונים מסמן סוג של תקווה על סוף הדרך בבלפור.

כן, בטח, בטח שבוודאי, ביבי לא עוסק בפוליטיקה, זה רק נראה לנו ככה בגלל הטיפשורת העוינת אותו. כמובן חוץ מערוץ 20, שצייץ אתמול בטוויטר שנתניהו הוא "רובין הוד הישראלי". וכמובן שהספונג'דורים של ביבי בגללי־צה"ל מאשימים רק את ישראל כ"ץ במשבר, ואין שום מילת ביקורת על רה"מ אצל אמיר איבגי ויעקב ברדוגו.

שני המאכערים האלה מרשים לעצמם תעמולת בחירות לביבי - ביחידה צבאית, ששר הביטחון הדחלילי שלנו ממאן למכור ליזם פרטי. רמטכ"ל ואלוף בצה"ל לא יכול לומר מילה בתעמולת בחירות לראיס, אבל אזרח ופרילנס ביחידה צבאית יכולים לעשות מה שבא לנתן אשל בראש.

אז הכי חשוב שביבי "לא עוסק בפוליטיקה", אבל להקת הדרדסים שגיבש בקולקציית האפסים לא מפסיקה להגדיר את ההפגנות: אנרכיה, מרד. הגדילה לעשות מירי רגב, להלן השרה המחוננת, שפרסמה תצלום מהפגנות נגד שוד הגז מ־2017. היא מאוד אותנטית ה"מחוננת", והמאכערים שעובדים בשבילה עוד לא החמיצו הזדמנות להפיל אותה. כמו הבוס שלה, היא תמיד מעולה בבחירה ובמינויים של עובדים.

התמונה ההזויה של רגב הזכירה לי את מאות מיליארדי השקלים שהבטיחו נתניהו ויובל שטייניץ, עם וחתימת הסכם הגז. תכלס, התשואה של המדינ'ע שלנו מהגז שלנו מתבטאת עד היום ב־450 מיליון שקל, זה הכל. בקולקציית האפסים מסבירים שהיה סוג של "מחדל" עם התשואה על הגז.

מה זה "מחדל"? איפה הכסף? היה מחדל, לא הפקידו עליו בייביסיטר, והוא יצא לטייל ולא שב? מה זו הפרטייה הזו "מחדל"? איפה הוא? מתי מתארגן כוח משימה משולב של כוחות הביטחון לאתר אותו? הרי אחרי היעדרות של יממה, המשטרה מבקשת את עזרת הציבור במציאת הנעדר/ת, אז מה קרה? רק כי אין מפקד קבוע למשטרה, אין מי שייתן הוראה למצוא את הכייסף שלנו? אדון שטייניץ כבר תושאל? החוקרים כבר קבעו עם ביבי פגישה של שעות ביום שישי? איפה הכייסף, הלוווווו?!

יש לה שלושה שבועות של ניסיון באגם הדרעק, אבל היא תהיה שותפה למינויים של שופטים. זה גם מאוד יפה שתמונתו של הנוכל, העבריין המורשע והאסיר המשוחרר, הרב יאשיהו פינטו, מפארת את שולחן העבודה שלה. אני אתפלל בכוונה גדולה ועם תעצומות נפש שאסנת הצדקת תבקש למנות את אפי "הנמר" נוה לשופט מחוזי, לפחות. לא עליון, כי זה קצת מוגזם אפעס, אבל מחוזי זה סבבה. ואם אפשר לבית המשפט המחוזי בק"ק ירושלים, זה יותר עדיף.

נגיד, רק נגיד, שאחד מהשופטים של ביבי לא יהיה בקו הבריאות חסה־ולילה, אופס אפי ייכנס להרכב. הוא כנראה מבין בקומבינות ובפשעים, אז למה לא בעצם?

גם אצלו, כמו אצל "המחוננת", המאכערים שעובדים בשבילו הורגים אותו. המנכ"לית שלו לא ידעה על המתנה של המיליארדים לציבור, ראש אגף תקציבים מתנגד נחרצות לרעיון, אבל הוא עולה לדבר אחרי ביבי. מילה לא הבנתי ממה שאמר, רק את המילים בסוף: "תאמינו בנו".

זה היה שוס אמיתי האמירה/תחינה הזו. כמו ביבי, הוא רק רוצה שיאהבו אותו, וזה לא קורה. במי ולמה בדיוק נאמין? אגב, לא היה שר אוצר אחד באלף הנוכחי שלא התרסק פוליטית. גם ביבי הניב 12 מנדטים אחרי התפקיד, אבל האגו השכיח מישראל את המציאות.

מיד טלפנתי לשלומק'ה. "קוף, אתה בכלל הרי עוד מכיר אותו מהתאחדות הסטודנטים, וכל החנויות באוניברסיטאות, עם דובי ברגמן וכל הג'מעה של הספונדולאז' באייטיז", הוא אמר והציע: "דבר איתו, שנדע איזה חומר הוא לוקח. אולי זה חוקי וכיפוש תאשר לך להשתמש? תחשוב איזה כיף זה, שאתה פותח שידור ופונה לציבור הצופים והמאזינים: 'רבותיי, תאמינו בנו'. שמע לי, עוד לא נתתי לך עצה אחת רעה בחיים. תאמין בי", הוא התחיל להשתעל מהצחוק.

נפרדנו בחום, אחרי שהוא סיפר לי שקיבל 7,500 שקל מהמדינ'ע. "שמע, גן עדן פה. פעם קודמת 10,250 שקל, עכשיו הוא נותן עוד 15 אלף, מה אתה כועס כל הזמן. אני התכוננתי לסגר, חזרתי לנקניקיות השמנמנות ותפו"א אפוי. אני אומר לך שיגעון. אני כבר שולח תמונה מהשולחן, תראה לכיפוש שתכין לך גם".

אמרתי לה שתבלה, אלה ימי פומפיי האחרונים. יש משפט ביום ראשון, יש 1,800 חיוביים ביממה, וביבי הולך לסגור אותנו. אין ברירה. "מה זו ההופעה שאת הולכת עם הווייבערס? סוג של פיק־אפ? סחתיקה".

אבל היא כבר התרגלה לדיבור שלי. "חיים שלי, אני את הפיק שלי כבר עשיתי. תפסיק עם ההקלטות של החדשות. תראה סרט, תירגע כבר".

בסדררררר, אנחנו הרי חיים בסרט. מה יש לראות?

הבטתי בו ועניתי: "אמא עוד כועסת על מה שעשית, אבל אני אקצר לך, אל תדאג. יאללה עוף למיטה, כי אם היא חוזרת ורואה אותך פה... ראחת פלסטין, ראחת".

הוא לא התרגש. "אל תדאג, אבא, שרי מריחה אותה מהרגע שהיא נכנסת לחניון, אני יודע את זה. תגיד לה עד יום שישי העונש, ואני מבטיח לך שאני אהיה ילד טוב, אני מבטיח וגם מקיים".