כך או כך, טראמפ מסיים קדנציה, ואולי עידן. אפשר לקרוא לזה כך: עידן טראמפ. לא כל נשיא ראוי לעידן משלו. לא בטוח שהנשיאים הקודמים, אובמה, בוש וקלינטון, שווים "עידן" אישי. אולי שלושתם ביחד עידן אחד. העידן שאחרי המלחמה הקרה. עידן הגלובליזציה וההגמוניה האמריקאית. אוהדיהם ודאי ימחו על טענה כזאת, ויזכירו שיש הבדלים בין קלינטון לבין בוש, האחד משל בעולם של רגיעה, השני בעולם של מלחמה. וזה נכון כמובן. אלא שמבט ממרחק הזמן עשוי לטשטש את ההבדלים האלה, ולקבץ נשיאים יחדיו. כמו שטרומן ואייזנהאואר, האחד דמוקרטי והשני רפובליקני, שייכים במידה רבה לאותו עידן.
טראמפ שווה עידן משלו לא בגלל הישגים מיוחדים או יוזמות מפליגות. בימיו לא החלה כרייתה של תעלת פנמה (רוזוולט) ביוזמה נשיאותית נועזת. בימיו לא שונתה מפת זכויות האדם (ג׳ונסון) בדחיפה נשיאותית נמרצת. טראמפ הוא פחות יזם של תהליכים, ויותר מראה של תהליכים חברתיים. עידן טראמפ איננו העידן שבו טראמפ עשה כך או אחרת. עידן טראמפ הוא העידן שבו אמריקה השתגעה.
השיגעון בעיני המתבונן, אבל יש לו תוצאות שאי אפשר להתווכח עליהן. הראשונה והחשובה שבהן היא קיטוב, שמתבטא בניכור, בחוסר אמון בשלטון, באובדן ממלכתיות ורסן התנהגותי, בהיעדר יכולת להתפשר. אמריקה של טראמפ היא מקום שמתקשה לתפקד. אחד אומר לעטות מסיכה, השני מיד מסיר אותה. אחד מציע להגביה חומות, השני מיד מציע לבטל אותן כליל. כך, מהיום הראשון. בעצם, עוד מימי הקמפיין הרחוקים של שנת 2016.
וכמובן, אפשר להתווכח על כל סעיף על סדר היום של טראמפ, בעד ונגד. אבל אי אפשר להתווכח על כך שמה שטראמפ אמר מעולם לא נבחן בעיניים ענייניות של טובת הכלל. יש שאמרו: אם טראמפ אומר, זה הדבר הנכון. אחרים אחרו: אם טראמפ אומר, זה הדבר הלא נכון. דרישתו של הנשיא הנכנס להדק את הפיקוח על כניסת מהגרים לא חוקיים הייתה נכונה (בעיניי). אבל לא היה לה סיכוי לקבל את תמיכת המחנה הפוליטי האחר. החלטתו של טראמפ להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים הייתה נכונה (בעיניי). גם לה לא היה סיכוי לקבל את תמיכת המחנה הפוליטי האחר.
לא שתמיד היה טוב, ורק בעידן טראמפ נעלמה הענייניות. בוש רצה להעביר רפורמת הגירה ונכשל בגלל חוסר ענייניות. אובמה ביקש לשפר את הפיקוח על מכירות נשק ונכשל בגלל חוסר ענייניות. מחצית מכהונתו של קלינטון בוזבזה על פרשת מין צהובה. יחסיו של בוש האב עם הבוחרים התקלקלו, בין השאר משום שחזר בו מהבטחה לא להעלות מסים. למשה דיין נהוג לייחס את הקביעה שרק חמור לא משנה את דעתו. בוש לא רצה להיות חמור. המצב חייב העלאת מסים - הוא העלה מסים. בעולם ענייני, המערכת הפוליטית הייתה מברכת על החלטתו. בעולם פחות ענייני, בוש נפגע קשה, ונפלט לאחר קדנציה אחת.
אבל בעידן טראמפ עלתה חוסר הענייניות לדרגה של אומנות. הזיכרון קצר, אבל גוגל זוכר: ביום שבו הושבע הנשיא החדש, עסקה אמריקה בשאלה הזניחה כמה אוהדים באו לטקס ההשבעה. הנשיא טען - טענה לא נכונה, ראשונה מרבות - שהטקס שלו היה גדול יותר מזה של אובמה. התקשורת גיחכה. הנשיא האשים בכך שהתמונות בושלו. כמה ימים עברו בהתקוטטות. בזמנו זה נראה כמו פתיחה לא מוצלחת של כהונה חדשה. בדיעבד, זה נראה בדיוק הפתיחה המתאימה.
בחודשים שאחרי התברר שממשל טראמפ מתקשה לאייש משרות. ובעצם, לא לגמרי מעוניין לאייש אותן. אם זה היה מעשה מתוכנן, שמקורו ברצון לצמצם את הבירוקרטיה המתנפחת, אפשר היה לברך על המהלך. הבירוקרטיה אכן מנופחת. אגב, בעיקר בגלל נשיאים רפובליקנים שהבטיחו לקצץ ובפועל הרחיבו. אבל במקרה של טראמפ, ההתכווצות לא הייתה תוצר של תכנון, היא הייתה תוצר של אדישות. במקום לעסוק במדיניות, הממשל עסק בליבוי שריפות, בשעה שמתנגדיו העמיסו עליו חקירות, שרובן מיותרות. פקידים בכירים באו והלכו, מותירים שובל של סירחון ושערורייה. ביולי הראשון בתפקיד, חצי שנה לאחר תחילת הנשיאות, התפטר ראש הסגל, ריינס פריבוס. הקדנציה הקצרה בהיסטוריה.
כל תקרית כשלעצמה לא מיוחדת. שר החוץ רקס טילרסון התפטר אחרי שנה בתפקיד. גם לפניו היו שרים בכירים שהתפטרו, מרצון או מאונס. דונלד רמספלד, שר ההגנה של בוש. קולין פאוול, שר החוץ של בוש. אלכסנדר הייג של רייגן. סיירוס ואנס של קרטר. במובן מסוים, ההתפטרויות אצל טראמפ היו חמורות פחות, מטלטלות פחות. מלכתחילה היה ברור שאף אחד לא חשוב בממשל טראמפ - מלבד הנשיא עצמו. ברצותו ימנה וברצותו יצייץ. את טילרסון, ואחר כך את היועץ לביטחון ללאומי, ג׳ון בולטון, פחות או יותר פיטר באמצעות טוויטר.
מה עשה טראמפ בארבע שנים? לא קל לשים את האצבע על דבר ממשי. הכלכלה פרחה, עד שבאה הקורונה, היחסים עם קוריאה הצפונית הידרדרו, ואז השתפרו, ואז אכזבו, תוכנית שלום למזרח השלום העלתה פרי יותר מרוב הדברים האחרים, הפגנות שחורים התפשטו ברחבי המדינה והנשיא לא הרגיע את הרוחות, אלא התסיס. בחקיקה לא היו הישגים משמעותיים, אבל בבית המשפט העליון טראמפ הותיר חותם ארוך טווח במינוי של שלושה שופטים. הנשיא האחרון שכיהן רק קדנציה אחת והספיק למנות שלושה שופטים היה הרברט הובר, שישב בבית הלבן ב־1928. כמו שתגובתו הלא מרשימה של טראמפ למשבר הקורונה עלולה לשלוח אותו הביתה, כך תגובתו של הובר למשבר הכלכלי הגדול שלחה אותו הביתה. אבל הובר, שלא כמו טראמפ, שמר על ממלכתיות. שנים ארוכות לאחר שסיים את תפקידו הנשיאותי, נשלח בידי אחד מיורשיו, מהמפלגה היריבה, לכמה משימות חשובות.
כך היה הובר, כך היה הנשיא טרומן. הוא והובר התיידדו, פעלו במשותף לקידום אינטרסים חשובים, וכל זה, כשהובר תומך ביריבו של טרומן במערכת הבחירות. ואם קשה לדמיין את הנשיא טראמפ מסייע לנשיא דמוקרטי כלשהו בעתיד הקרוב או הרחוק, זה בהחלט סימן שאנחנו בעידן אחר. לפחות לעוד כמה ימים.
התרעות פיקוד העורף