מערכות היחסים בצמרת המדינית ביטחונית של ישראל צללו בחודשים האחרונים לעומקים נמוכים במיוחד של חוסר אמון, היעדר שיתוף פעולה ומידור. הטיסה החשאית של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם ראש המוסד יוסי כהן לפגישה עם יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן בלי לעדכן את מערכת הביטחון, וההחלטה של שר הביטחון בני גנץ להקים ועדת בדיקה ממשלתית לחקירת פרשת הצוללות וכלי השיט הן שתי דוגמאות
מהשבוע האחרון.
מה שקורה כיום הוא רק פרומו למה שעלול להתרחש בעת חירום, כמו למשל בזמן עימות צבאי ברצועת עזה. ההתנהלות הבעייתית של הקבינט בצוק איתן ב־2014 ,שכללה כיפופי ידיים, האשמות הדדיות, הדלפות מגמתיות וקושי בקבלת החלטות, עלולה להיראות כמו משחק ילדים בפעם הבאה. בצד אחד נמצאים נתניהו ונציגיו הנאמנים, ראש המוסד וראש המל"ל מאיר בן שבת. בצד שני שר הביטחון בני גנץ ושר החוץ גבי אשכנזי. באמצע הרמטכ"ל אביב כוכבי וראש השב"כ נדב ארגמן, שעושים מאמצים רבים לשמור על ממלכתיות. אבל כבר קשה להתעלם
מהנזקים המצטברים למעמד הצבא, עם חלקו המצטמק בקבלת ההחלטות.
נתניהו מנהל כיום את אסטרטגיית הביטחון ומדיניות החוץ של ישראל באמצעות המוסד והמל"ל, תוך מידור ונגיסה בסמכויות של משרדי החוץ והביטחון, ובהיעדר עבודות מטה מסודרות בנושאים אסטרטגיים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהסתרת הסכמי הנורמליזציה עם מדינות המפרץ ועסקת הנשק בין ארה"ב לאיחוד האמירויות.
המידור המוחלט של מערכת הביטחון מהסכמי אברהם, למשל, מנע אפשרות לעבודת מטה אסטרטגית חשובה בנושא השמירה על היתרון היחסי של ישראל. לקבינט המדיני־ביטחוני של הממשלה נותר רק תפקיד סמלי ועיסוק בנושאים שוטפים, וגם למטבחון של השרים הבכירים אין משמעות גדולה. משולש היחסים בין ראש הממשלה, ראש המוסד וראש המל"ל חצה מזמן את הפרקטיקה המקובלת במדינת ישראל בנוגע לקבלת החלטות בנושאים מדיניים וביטחוניים. כחול לבן הסבירה לציבור בוחריה את החלטתה להיכנס לממשלת אחדות בצורך הלאומי הדחוף במערכה בקורונה ובשל הנזקים הגדולים שנגרמו למשק בשל חוסר היציבות הפוליטית ומערכות הבחירות הבלתי נגמרות. הקורונה בסופו של דבר תעבור, ואז אפילו למראית עין יהיה קשה למצוא דבק שימשיך לחבר בין כחול לבן לליכוד.
כעת למתיחות הקיימת בין נתניהו לגנץ תצטרף נוכחותה של ועדת הבדיקה הממשלתית לפרשת הצוללות וכלי השיט. עוד לפני שהוקמה רבים רואים בה צעד פוליטי של שר הביטחון, שהבין שאת היחסים עם ראש הממשלה לא ניתן לשקם. הוועדה צפויה להתמקד בסוגיות הקשורות למשרד הביטחון ולצה"ל וגם לעסוק בממשקים המשותפים עם המטה לביטחון לאומי, תהליכים שהתרחשו בארגון בין 2013־2014 ,כאשר ראש
המוסד היה ראש המל"ל. סביר להניח שהוועדה תבקש ממנו להופיע בפניה. הוא לא חייב לעשות זאת.
בין הפטיש לסדן
אסור לקבל את המסר שמועבר פעם אחר פעם באמצעות תומכיו של נתניהו, כי ראש הממשלה נאלץ לאפוף בחשאיות את מהלכיו המדיניים כי אינו סומך ששותפיו המדיניים שר הביטחון ושר החוץ, שני רמטכ"לים לשעבר, ישמרו על סודות המדינה. אם אכן זה המצב, יואילו הצדדים לפרק את החבילה, כי בעת חירום הסיטואציה הזו תגרום לנזקים חמורים. הטיסה של ראש הממשלה לעיר ניאום בסעודיה השבוע הייתה כל כך חשאית, עד כדי כך שרק יום לאחר מכן אישרה הצנזורה לפרסם את דבר קיומה ואת העובדה שהיא הוסתרה משר הביטחון.
נתניהו יצא לפגישה חשאית במדינה שעל פי הפרוטוקול עדיין מוגדרת כמדינת אויב, בלי שמערכת הביטחון יודעת על כך, בלי שמוגדרות סמכויות לממלא מקום, ותוך הפרה בוטה של הנהלים המחייבים, בהם נוהלי חילוץ וקשר מול חיל האוויר, החיוניים למקרה שהמטוס
היה נדרש לנחיתת אונס.
נכון, כבר היו דברים מעולם. נתניהו הוא לא ראש הממשלה הראשון שפועל כך, אבל הדוגמאות הן מהעבר הרחוק. בשנים האחרונות התקבעו נהלים ברורים לנסיעות חשאיות. לא ברור מדוע נדרש נתניהו לחשאיות הזו. האם המטרה הייתה להביך את שר הביטחון כפעולת תגמול על הקמת ועדת הבדיקה לצוללות וכלי השיט? האם השגת מטרות פוליטיות מקדשת את כל האמצעים, כולל גרימת מבוכה לצבא? אם מישהו באמת חושב ברצינות כי עדכון של שר הביטחון, הרמטכ"ל והמערכים הרלוונטיים בצה"ל היה פוגע בחשאיות הביקור ועלול לטרפד אותו, מומלץ שיחשוב שנית.
סודות המדינה שעליהם חתומים אנשים אלה גדולים הרבה יותר מהביקור של נתניהו בסעודיה. בנסיעה הזו גרם נתניהו למזכיר הצבאי תא"ל אבי בלוט לעמוד בפני דילמה מורכבת במיוחד. בלוט לא יכול היה לעדכן את הרמטכ"ל, המפקד הישיר שלו, בדבר הנסיעה, וכל זה לשם הכנסת אצבע לעין של שר הביטחון. מהרגע שהמזכיר הצבאי נכנס לתפקידו במשרד ראש הממשלה, הוא נדרש לדיסקרטיות מלאה. מתוקף תפקידו הוא עוסק בנושאים שלעתים אינם מענייניו של הרמטכ"ל ופעמים רבות נמצא בין הפטיש לסדן -בין מחויבותו לראש הממשלה למחויבות שלו לרמטכ"ל.
בעבר כיהן בתפקיד זה קצין בדרגת אלוף, ויכול להיות שקצין בעל ניסיון רב יותר היה מצליח לשכנע את ראש הממשלה כי נכון לעדכן את שר
הביטחון ואת הרמטכ"ל בדבר הנסיעה, או שהיה מסרב להצטרף למשלחת המצומצמת כדי למנוע את המבוכה שהיה ברור שתגיע.
לרוב לפני נסיעות משמעותיות כאלה מערכת הביטחון מכינה עבור המזכיר הצבאי תיק ביקור שכולל בין היתר סקירה אסטרטגית, סוגיות הקשורות לתעשיות הביטחוניות ונושאים לשיתוף פעולה מודיעיני. מאחר שמערכת הביטחון לא הייתה מעורבת בנסיעה, נשאלת השאלה
מדוע היה תא"ל בלוט נחוץ במשלחת כזו. נכון, תפקידו של המזכיר הצבאי הוא גם לתאם נושאים הקשורים למוסד, אבל משום שראש המוסד נכח בפגישה, אפשר היה לוותר על צירופו של המזכיר הצבאי ולא להכניס אותו שלא בטובתו למדמנה הפוליטית. התחושה היא שגם
בו נעשה השבוע שימוש ציני פוליטי, הכולל עקיצה בוטה כלפי מערכת הביטחון.
ועדיין, ולמרות הכל, הביקורת על התנהלותו של נתניהו אינה עומדת בסתירה או מגמדת את הישגו המדיני ההיסטורי בחתימה על ההסכמים עם מדינות המפרץ, שאת פירותיו עשויה ישראל לקטוף אם תתנהל נכונה גם בזירה הפלסטינית. גם אם לא יקבל בסופו של דבר את פרס נובל לשלום, הקרדיט על ההסכמים יירשם על שמו של נתניהו בספרי ההיסטוריה, כהישג מדיני חשוב שהוציא מהארון יחסים חשאיים עם מדינות אלו.