אפשר לומר הרבה דברים על מצבה העגום של ארה"ב בימים אלה, אבל השיטה הפוליטית שלה ממשיכה לעבוד. עובדה היא שעם כניסתו של נשיא חדש לבית הלבן, אלפי עובדי ציבור ברמות השונות התפטרו מתפקידם, בשקט וללא רעש, ואת מקומם החליפו אלפי פקידים אחרים - רובם ככולם נאמנים לנשיא החדש ולמפלגתו. שם, בארה"ב, תפקיד הפקידים הוא לייעץ ולבצע בעוד קביעת מדיניות והבאתה לפני הציבור הן זכותם וחובתם של מי שנבחרו לשם כך. גם אצלנו יש המשכיות, אבל שלילית. הפקידות הבכירה והלא נבחרת ממשיכה לבצר את שלטונה, תוך הדיפת הדרג הפוליטי הנבחר. ואם לא מצליחים - אז משמיצים.
עדות נוקבת וכואבת לכך קיבלנו במשדר "עובדה" האחרון, שבאצטלה של "תחקיר", העניק במה חופשית לשני פקידים בכירים לשעבר במשרד האוצר - קרן טרנר, מנכ"לית המשרד שהחלה את דרכה באוצר ב־2004, ושאול מרידור, ראש אגף תקציבים, שהחל דרכו באוצר ב־2002. שניהם יוצאים מנקודת הנחה שהם עוגן היציבות והשפיות במשרד ומערערים, דרך השתלחות ביועצו הכלכלי הבכיר של נתניהו פרופ' אבי שמחון, על סמכותו של שר האוצר ישראל כ"ץ, ובעקיפין גם על ראש הממשלה בנימין נתניהו.
אם לסכם בקליפת אגוז, דעתם של הפקידים הנכבדים על החלטות ראש הממשלה ושר האוצר בנוגע להקצאה התקציבית בעת משבר הקורונה לא הייתה נוחה. במסווה של אי־תקינות בירוקרטית ופרוצדורלית, הם שפכו אש וגופרית על השר, שכמובן ניתנה לו "זכות התגובה" באמצעות הודעה קצרה בסוף המשדר.
אבל הסיפור הוא פשוט ואסור להתבלבל: ראש הממשלה ושר האוצר הבינו מיד עם תחילת משבר הקורונה שמדובר באירוע חסר תקדים, שמחייב נקיטת צעדים יוצאי דופן. הם הבינו שזו לא העת למעשים שגרתיים ובוודאי לא להתנהלות פיסקאלית הדוקה, שאולי טובה לימים רגילים. ההזרמה הכספית המאסיבית נדרשה כדי להציל את המשק בזמן מגיפה עולמית, שאיש לא חזה אותה. פקידי הדיפ־סטייט לא קיבלו זאת, אבל הממשלה מילאה את תפקידה, מתוך הסמכות שהעניק לה העם בבחירות חופשיות, והצילה את המשק.
ואגב, גם נבואות הזעם של הפקידים המלומדים, על כך שנגיע למצבה של ונצואלה (ציטוט ישיר של מרידור) לא התממשו. הנתונים האחרונים מלמדים שאומנם התוצר ירד, אבל באופן מתון יחסית. גם דירוג האשראי של ישראל לא נפגע, והחשוב מכל, הגידול ביחס חוב־תוצר הוא סביר לגמרי. אגב, לא מעט כלכלנים סוציאל־דמוקרטים, שאינם מחסידי הממשלה, מסכימים כי בעת משבר הקורונה נדרשה הרחבה תקציבית מאסיבית והזרמת כספים אוניברסלית.
לעומת זאת, הפקידים־המרואיינים הם כולם שכירים שמשכורתם לא נפגעה ולו יום אחד במשבר הקורונה. הם אינם מכירים את הפחד הקיומי של עצמאים שאיבדו את פרנסתם, שנתם ושפיותם, הזקוקים באופן נואש לעזרת המדינה. מישהו שם ב"עובדה" חייב להבין ששום קדימונים דרמטיים, מלווים בפירוטכניקה מאיימת המרמזת על "תחקיר מסמר שיער", ויוצרים ביחד דיפ־פייק, לא יכולים בסוף לנצח או להסוות את הנתונים האמפיריים. האמת חזקה יותר והצופים לא מטומטמים.
ליקוי מאורות נורא
זו לא הפעם הראשונה שפקידי האוצר מנסים לטרפד החלטות שלטוניות ולעצב מדיניות לעומתית. כדאי להיזכר, למשל, בעמדתו של דור הפקידים שקדם למרידור (בגיל, אך לא בתפיסה) בנושא ההתפלה. במכתב ששלח בדצמבר 99' הממונה על התקציבים באוצר דאז דוד מילגרום, לשר האוצר דאז אברהם שוחט, הוא הביע את התנגדות "הדרג המקצועי" להתפלה. כלומר, לו זה היה תלוי בפקידי האוצר, לא היו היום בישראל חמישה מתקני התפלה מפוארים (ועוד שניים בדרך), שמהווים מודל חיקוי עולמי, וישראל הייתה נקלעת למשבר מים חמור ביותר. טוב עשה אז שר האוצר שוחט שדפק על השולחן וקידם את נושא ההתפלה.
אבל זה לא רק בנושאים תקציביים. במישור המשפטי המצב חמור עוד יותר. קחו למשל את המקרה המובהק של דינה זילבר, שבשנים 2012־2020 שימשה כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה לענייני משפט ציבורי־מינהלי. אותה זילבר ביטלה ב־2014 החלטות של השר האחראי ושר האוצר לבטל הקצאת תקני שירות לאומי לארגוני השמאל בצלם והאגודה לזכויות האזרח. אותה זילבר גם פעלה לטרפד את החלטת שרת התרבות למנוע מימון ציבורי מתיאטרון אל־מידאן, שהחליט להעלות הצגה שמזדהה עם טרוריסט מורשע. טוב שהחלטות אלה נותרו על כנן בסוף.
יש כאן ליקוי מאורות נורא. ממתי פקידוּת, שאמורה ליישם את מדיניות הממשלה והשרים, מורשית לקבוע מדיניות? ממתי דרג לא נבחר - שבמדינות נורמליות איש אינו מכיר את שמו - מטרפד את החלטות הדרג הנבחר? אם הדרג הביצועי הוא זה שמקבל החלטות ומעצב מדיניות, אפשר לוותר על הבחירות. אם אזרח משלשל את הפתק הרצוי לו בקלפי והדבר לא מיתרגם למדיניות, לשם מה עליו להטריח את עצמו ולהצביע?
חייבים לעצור זאת, כי הפקידים הלא נבחרים ממשיכים לבצע כאן הפיכה שלטונית בלתי חוקית נגד הדרג השלטוני הנבחר, רומסים את עקרונות הדמוקרטיה הייצוגית ופוגעים באמון הציבור בשיטה הפוליטית ובכך מהווים סכנה מוחשית לעצם אושיות השלטון הדמוקרטי. ולא, פקידי האוצר אינם "שומרי הקופה והאינטרס הציבורי" והפקידות המשפטית איננה "מגינת שלטון החוק". השרים הם אלה שמונו לכך והם גם יידרשו לתת את הדין בפני הבוחר.
ישראל ירשה את סדרי השלטון והמשפט שלה מהבריטים ובכלל זה את עוצמתו של הדרג הפקידותי. ייתכן שאז, בימי ראשית המדינה, לא היה מנוס מהמשכיות. אבל כיום, 72 שנה אחרי, הגיע הזמן לכונן בירוקרטיה מסוג חדש - דינמית, חדשנית וכזו המבצעת את החלטות הדרג הנבחר בצורה הטובה ביותר. כן, הפקידים יכולים לומר את דעתם בישיבות סגורות, אפילו להיאבק עליהן ולנסות לשכנע את השר, אבל מרגע שהשר קיבל החלטה - עליהם לבצעה ולהגן עליה.
הביקורת על שלטון הפקידות הבכירה איננה רק נחלת הימין. מי ששמע את חיים רמון מתלונן על הפקידים הבכירים במשרדים שהוא עמד בראשם ובטרפוד של המדיניות שהוא ביקש ליישם, יודע על מה אני מדברת. במאמר שפרסם בשעתו פרופ' זאב שטרנהל, איש שמאל ותיק, הוא כתב: "אחד מסימני ההיכר המובהקים לתחילת התפוררותה של מדינה דמוקרטית מופיע כאשר האליטה הפוליטית הנבחרת מוותרת על סמכויותיה לטובת הבירוקרטיה. הפקידים, שאיש לא בחר בהם..., תובעים לעצמם את הסמכות לקבוע. הם פועלים כקבוצת לחץ לכל דבר, ומנצלים כל במה ציבורית לניגוח מי שחולק עליהם, כולל ראש הממשלה והשרים".
שום איש ימין לא יכול היה לנסח זאת טוב יותר.
הכותבת היא חברת מועצת עומר ויו"ר עמותת יחדיו
[email protected]