מעניין איך הדוח החריף והראוי של האלוף (במיל') אייל בן ראובן, הכולל גם צעדים שיפשטו את תהליכי ההכרה בנכי צה”ל, בדגש על לוחמים, שהוגש כבר לפני כשנה למשרד הביטחון, הפך פתאום למעין תרופת פלא שאפשר להזריק - ולשפר את המצב במהירות.
לאחר שארגון נכי צה”ל חיבק את מסקנות הדוח כבר מזמן, גם במשרד הביטחון מחבקים ומאמצים אותו כעת - בניגוד לסערה שהתחוללה במשרד ובאגף השיקום לאחר פרסום הדוח, שהתקבל אז בהרבה פחות התלהבות.
כזכור, כשחשפנו באוקטובר האחרון את הדוח המלא, הסתפק משרד הביטחון בתגובה הלקונית “טיוטת דוח הביניים נמצאת בבחינת משרד הביטחון. המשרד יגבש את עמדתו ויציגה לכלל הגורמים הרלוונטיים”.
צריך להיות הוגנים - גנץ ומנכ”ל משרד הביטחון האלוף במיל’ אמיר אשל הבינו והודו ביושר בחודשים האחרונים, גם בפניי, כי אכן יש בעיה באגף השיקום, ושיש צורך ברפורמה רצינית. למרבה הצער, קצב השינוי ומהלכים שהיו צריכים להיעשות עוד לפני הטרגדיה של איציק סעידיאן נעשו באיטיות – וגם הרחק מראש סדר העדיפויות של משרד הביטחון, צה”ל, שרי הממשלה, הציבור וגם התקשורת, כולל אני.
אחד הנתונים שזעזעו בסיפורו של סעידיאן היה כשהתברר שפעמים רבות נדרש נכה פוסט־טראומה - למרות שגויס ושירת בקרבי - להוכיח כי לא “סחב” בעיות נפשיות מלפני הגיוס. כאילו עצם העובדה שצה”ל מפנה בחור צעיר ללחימה לא שולל כל אפשרות אחרת.
אבל זה נכתב שחור על גבי לבן בדוח של בן ראובן, שקיבל וחיזק את טענת נפגעי הפוסט־טראומה, לפיה תהליך ההכרה מתאפיין בתחקיר לגבי אמינות הפנייה ולא בטיפול ושיקום: “דרישות שונות לגבי עברו של החייל בטרם התגייס מביאות להתארכות משמעותית בתהליך ההכרה ויוצרת תסכול בקרב הפונים, שצריכים להוכיח שהם אכן נפגעו, בעוד כאשר התגייסו לשירות הם הוכרו ככשירים”.
עם זאת, דוח בן ראובן למרות חומרתו לא הביא לשינוי המיוחל. אחד מאלה שלקחו חלק בכתיבתו אמר לנו בזמנו בעצב כי “לעיתים התחושה היא שאגף השיקום נלחם בנכים במקום לשקם אותם”. עכשיו, אין ברירה אחרת. מחאת נכי צה”ל תקעה יתד עמוק בלבבות הציבור הישראלי, וכמה עצוב שרק אסון הוא זה שגרם לכולנו לניעור שהיינו צריכים לעבור הרבה קודם לכן.