אם יש מילה אחת שמתארת את התחושות שלנו בימים האחרונים זו "הפתעה". המערכה שמתנהלת בימים אלו תפסה אותנו לא מוכנים, במקום הכי פחות נוח מבחינתנו. בדיוק כשהתחלנו לחזור לחיים, להתאושש, לקבל את השגרה שלנו בחזרה - אותה שגרה שהייתה כל כך חסרה לנו בשנה האחרונה - קיבלנו קריאת השכמה למציאות שכבר הספקנו לשכוח ממנה.
מאז יום שני לפנות ערב, חמאס לא מפסיק להפתיע את ישראל. שיגורי הטילים המסיביים לעבר גוש דן הגיעו בהמשך ישיר לשיגור של הטילים לירושלים. זו עדות לשאננות שבה היינו מצויים, בזמן שחמאס והג'יהאד האסלאמי בנו בשבע השנים שחלפו מאז צוק איתן יכולות צבאיות שמסוגלות לפגוע בלב לבה של ישראל. לבה הרגשי, ירושלים הבירה, והבירה החברתית והעסקית הבלתי מעורערת - תל אביב.
אחת השאלות שעלו השבוע היא איך קרה שחמאס תפס אותנו לא מוכנים. איך קרה שצה"ל לא ידע על היכולות שפיתח חמאס בשנים האחרונות. אבל הנתונים המודיעיניים היבשים הם ממש לא מה שצריך להדאיג אותנו. הבעיה המשמעותית יותר היא היכולת להסיק מסקנות מתוך הנתונים. אילו תובנות מגבש המודיעין מהנתונים האובייקטיביים שיש לו, וזו החוזקה המשמעותית של יכולות מודיעיניות – להעריך כוונות. ייתכן שיהיה מישהו בצה"ל, באגף המודיעין או בשב"כ, שיטען שידענו על ההתעצמות של חמאס. יכול מאוד להיות שזו לא הייתה הפתעה, אבל יחידת מודיעין נמדדת ביכולותיה לייצר ניבויים מתוך הנתונים, נתונים על הפסיכולוגיה האנושית שיאפשרו לנו לדעת כיצד האויבים שלנו יתנהגו בסיטואציות שונות.
זו הייתה הבעיה בקונספציה ביום כיפור, וזו הבעיה גם היום. ביום כיפור סבר צה"ל שמצרים לא תצא למלחמה עד שלא יהיו לה היכולות הצבאיות. המודיעין לא העריך את כוח הרצון והמוטיבציה של אנואר סאדאת ואת תחושת המפלה שלו. צה"ל עשה ניתוח רציונלי לחלוטין, אף על פי שאנחנו יודעים ש־80% מההחלטות שלנו מבוססות על רגש. גם הפעם, במערכה הנוכחית, נראה שצה"ל העריך שלמרות ההתחמשות של חמאס בעזה, ההרתעה עדיין במקומה, וזו הייתה טעות קריטית בהערכה. לא רק שחמאס לא מורתע - הוא מבסס אמינות ברמה שלא הגיע אליה עד היום. מתחילת המבצע, כל איום של חמאס התממש במלואו. בכל פעם שההערכה בישראל הייתה שהם "מבלשטים" – ראינו שהם עומדים בדיבורם.
נראה שצה"ל פעל על פי הקונספציה שככל שישתפר מצבם של תושבי עזה ותוקל מצוקתם הכלכלית והתברואתית, כך יהיה חמאס נכון יותר להסכים להסדרה ורגיעה ארוכות טווח עם ישראל. ישראל מצדה מעוניינת לשמר את חמאס כשליט בעזה, ולכן לכאורה יש לנו פה מצב של win־win. ישראל העריכה שהחשש הכי גדול של חמאס הוא לאבד את שלטונו ברצועה. על פי היגיון זה, לחמאס יש אינטרס ברור להקל על האוכלוסייה ולשמור על השלטון.
אבל היגיון לחוד ומציאות לחוד, וההיגיון קרס לחלוטין בשבוע האחרון. מה שמראה לנו, ולא בפעם הראשונה, שהפער בין נתונים אובייקטיביים ובין הערכות פסיכולוגיות וניבויים לגבי ההתנהגות האנושית הוא משמעותי. נראה שלחמאס יש טריגרים אחרים שמניעים אותו, רק שישראל לא הביאה אותם בחשבון.
תמונת ניצחון
הטעות השנייה של ישראל: היא מאחרת גם במלחמה על התודעה. בכל מערכה יש משחק כפול. יש מה שקורה בשטח, ויש מה שמשווק לציבור. ישראל משום מה מתמהמהת במסרים שהיא שולחת. מסרים שמשפיעים משמעותית על עיצוב התפיסות והעמדות שיגובשו בנוגע למערכה הנוכחית. מחלקת ההגנה האמריקאית מגדירה לוחמה פסיכולוגית כ"שימוש מתוכנן בתעמולה ופעולות פסיכולוגיות נוספות, שמטרתן העיקרית להשפיע על הדעות, הרגשות, היחס וההתנהגות של האויב, בדרך שמסייעת להשגת מטרה לאומית".
בואו נאמר שלשתק את גוש דן, ואת "מדינת תל אביב" בפרט, לא נחשב ללוחמה פסיכולוגית יעילה. הרמטכ"ל אביב כוכבי רמז שעזה משלמת מחיר כבד, אבל משום מה מתכנני הקמפיין בצד שלנו בוחרים שלא להדגיש את המחיר הכבד שהצד השני משלם.
הבסיס של לוחמה פסיכולוגית הוא להבין מול מי אתה פועל ובאילו אמצעים אתה צריך להשתמש כדי להשפיע עליו. בכך אין זה שונה מקמפיין שיווק של מוצר. כדי לטרגט את המסרים שלך לצד השני באופן מדויק, צריך להבין מי הקהל שלך ומה מפעיל אותו. זה בדיוק הרעיון מאחורי המושג של "תמונת ניצחון".
מה שחשוב לתמונת הניצחון הוא לא תוצאות המערכה בפועל אלא התחושות והתפיסות שמתעצבות לכל אורך המבצע. זה נכון שהמילה האחרונה מאוד משמעותית במקרים אלו, ואכן המוח שלנו נותן משקל לסופן של חוויות, אבל את תמונת הניצחון חשוב לבנות לכל אורך המערכה. מוחנו בנוי בצורה כזו שאירועים רגשיים משפיעים עליו הרבה יותר מפיסות מידע אובייקטיביות, ולכן במערכות מסוג זה אין משמעות לתוצאות אובייקטיביות, אלא אם כן הן ממונפות בזמן אמת ומשמשות להורדת המורל של היריב ולהעלאת המורל שלנו. הדרך הנכונה לפעול כאן היא לשדר מראות של המצב בעזה, לשדר לחץ על חמאס להפסיק את המבצע, ולהמעיט בסיקור מסיבי של מדינת תל אביב.
שימו לב מה כתב פרויד ב"פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני": "ההמון הוא פתי וקל להשפעה, אין הוא ביקורתי, והבלתי סביר אינו קיים עבורו... מי שרוצה להשפיע עליו אינו זקוק לטיעונים לוגיים מתונים, אלא עליו להתבטא בצבעים עזים, להפריז, ולחזור שוב ושוב על אותם דברים".
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה