בשבוע שעבר הועלתה בבית הספר למשחק בית צבי ברמת גן ההצגה "ז’בוטינסקי – תמונות מחייו", שכתב וביים יוצר צעיר ומוכשר בשם רועי מלכה. זה היה מעין קדימון לקראת יום חמישי הקרוב, שבו תיערך בהר הרצל האזכרה הממלכתית למנהיג הציוני, במלאת 81 שנה לפטירתו, ובעקבותיה, ביום שלישי בשבוע הבא, תקיים הכנסת ישיבת מליאה לזכרו, בהתאם לחוק ז’בוטינסקי, הנצחת פועלו וזכרו, משנת 2005.
כבר הופקו בעבר הצגות וסרטים על מנהיגים יהודים ושאינם יהודים, אבל האם היו לנו מנהיגים בשיעור קומתו של ז’בוטינסקי, שבעצמם כתבו מחזות, סיפורים ושירים ועסקו בתרגומים? האם אפשר להשוות בין מנהיגי ההווה, שעסקנותם היא מהותם, לבין מנהיגי העבר, במאה הקודמת, שהיו גם אנשי רוח ומדע, כמו הרצל, נורדאו, ז’בוטינסקי, ויצמן, סוקולוב, ברל כצנלסון ואחרים?
כמנהיג ציוני וכאחד הנואמים הגדולים ביותר במאה ה־20, החשיב ז’בוטינסקי עד מאוד את התיאטרון. בעצמו השתמש בכללי המשחק כשהוא נשא נאום, או כשביים את עצמו - למשל, לסרט קולנוע ב־1934 שנועד להסביר את חשיבותה של ארץ ישראל לעם ישראל. ז’בוטינסקי ראה בתיאטרון העברי חלק מתהליך תחיית העם העברי במולדתו, ואף כתב על כך לפחות ארבעה מאמרים. הם כלולים במהדורה חדשה של כתבי ז’בוטינסקי, ובה תרגומים מחודשים, מאמרים שלא התפרסמו בעברית עד כה, תוך היצמדות לאמת המדעית. עד כה פורסמו עשרה כרכים, שניים נוספים צפויים לצאת בקרוב. אחד הכרכים עניינו – העברית: שפה, תרבות וחינוך. זו שפתנו הלאומית, ההולכת ונשחתת כיום בפי דובריה, בתקשורת, בפרסומות, ואשר מילים וביטויים לועזיים חדרו בגסות לתוכה.
בשנת העלאת עצמות ז’בוטינסקי לקבורה בירושלים, 1964, פרסם שמעון פינקל המנוח, שחקן הבימה המהולל, מאמר על ז’בוטינסקי והתיאטרון העברי, ובו סיפר בין השאר על שיעורי ההגייה העברית שנתן ז’בוטינסקי – הוא ולא אחר – לשחקני התא”י (התיאטרון הארץ־ישראלי) שפעל בברלין ב־1923. “כבר בפגישתנו הראשונה נוכחתי לדעת כי המיזוג ז’בוטינסקי ותיאטרון אפשרי בהחלט”, העיד פינקל. “הוא הקדיש לנו הרבה זמן והרבה שימת לב. כל פגישה איתו הייתה חג לכולנו, היא גרמה לנו הנאה אמנותית־אסתטית. הרבה תודה חייב התיאטרון העברי לז’בוטינסקי, ולא רק על תרומתו הגדולה להיגוי ולביטוי של שפת הבימה, כי אם גם על דעותיו והשקפותיו בענייני התיאטרון העברי בכלל ועל דרכו בעתיד”.
ז’בוטינסקי אף חיבר בעבור שחקני התא”י תרגיל הגייה מיוחד תחת הכותרת “מודה אני לשחקן”, שהיה עליהם לשנן בוקר־בוקר, ממש כשם שיהודי אדוק אומר את תפילת “מודה אני לפניך”. פעולתו בתיאטרון לא באה על חשבון פעילותו הציונית האינטנסיבית. 1923 היא גם השנה שבה פרסם את אחד ממאמריו המפורסמים ביותר – “על קיר הברזל”, המשרטט את עתיד היחסים בין יהודים לערבים בארץ ישראל. מאמר שהוא אקטואלי גם כ־100 שנה לאחר שפורסם. על הפגישה האחרונה עם ז’בוטינסקי ב־1937 מספר פינקל: “חברי הבימה עמדו סביבו והתפעלו מן הווירטואוזיות שלו, כיצד השכיל להשתמש ביד אחת בסכין ומזלג, בעוד הוא עומד ומחזיק בידו השנייה את צלחת הבשר, אשר אכל ממנה. המנהל מנחם גנסין רצה, ויהי מה, לדובב אותו בענייני פוליטיקה, ז’בוטינסקי הצטחק ואמר: ‘מרררר גנסין, הבה נדבר על תיאטרון ולא על פוליטיקה’”.
ז’בוטינסקי, שהיה כידוע לא רק מנהיג ציוני דגול, מייסד הרוויזיוניזם ובית”ר, אלא גם פובליציסט מזהיר, סופר ומשורר, ניסה כוחו בכתיבת מחזות. עוד בשנת 1901, והוא כבן 21, עלה מחזהו הראשון “דם” על בימת התיאטרון באודסה. המחזה הוא קריאה נגד אלימות בסכסוכים מדיניים, וכדברי ז’בוטינסקי לימים: “מי יאמין שכתבתי בימי נעורי מחזה פציפיסטי, נגד מלחמות בכלל ונגד אנגליה בפרט”.
כעבור שנה הועלה מחזה שני שלו, “לאדנו” (בתרגום חופשי מרוסית – יהיה בסדר), שבו הקדיש מונולוג ארוך לרעיון הנודע שלו: “בראשית ברא אלוהים את היחיד”. בשנת 1908 פורסם מחזהו “נכר”, אך הצנזורה ברוסיה אסרה לפרסם אותו, בעוד הסופר הרוסי מקסים גורקי היללו. בשנת 1926 חיבר ז’בוטינסקי סצנריו לסרט בשם “גנצורי”, לפי הזמנת קק”ל. באמצעות גיבוריו, הוא מתאר בו את תפיסתו בנוגע לכלכלה חופשית, במסגרת שלמות הארץ למען כל תושביה.
שנים רבות הודרו ז’בוטינסקי ותורתו מהסיפר הלאומי על ידי יריביו הפוליטיים. לא עוד. מי שקורא אותו, מי שמעיין בכתביו, אינו יכול שלא להתפעם ממעיין החוכמה והתרבות הזה, ולומר אולי בסתר לבו, לוואי והיו לנו כיום, בכל המחנות, מנהיגים בעלי שיעור קומה מוסרי ותרבותי כאלה, שאמונה מדריכה אותם, שהתרבות היא חלק מאישיותם, שכתיבה ותיאטרון הם חלק מהווייתם, פיהם ולבם שווים, את הציבור לא יונו ושקר לא יעשו בנפשם.