1 "מעולם לא נוצח עם ששלט בים", זו הכתובת שהייתה ממוסגרת בכל חדר תדריכים ביחידות חיל הים במשך שנים. לא בדקתי אף פעם אם זה נכון, אבל הוא מחייב את יחידות החיל ומחזק את חשיבותן בפאזל של מרכיבי הביטחון הלאומי. אבל הים הוא כידוע אכזר, מטעה וחמקמק: אתה יודע איך ומתי אתה נכנס אליו – לא תדע איך ומתי תצא ממנו.
בשבועות האחרונים צפה אל מעל למים המלחמה הימית המתנהלת בין ישראל לאיראן, המאיימת להצית את האזור. אל האירוע נגררות ארה"ב, בריטניה, רומניה ומדינות נוספות שאינטרסים שלהן או של אזרחיהן נפגעים, ובכך מתגבשת קואליציה מערבית שפצחה במסע איומים והבטחות נקמה. אבל אותנו מעניינת ישראל, האינטרסים הביטחוניים שלנו ואבטחת נתיבי השיט שלנו, שממילא מורכבים ומאותגרים ומהווים מרכיב חשוב בכלכלה שלנו, המסתמכת על נמלי ים ותעופה.
לפני 13 שנה בערך בא מפקד פיקוד הצפון גדי איזנקוט לרמטכ"ל גבי אשכנזי עם רעיון המב"ם (המערכה שבין המערכות) - שנועד לדחות את העימות הבא ולהקטין את יכולות האויב, בדגש על התעצמות מטרידה במערכות נ"מ וטילים מדויקים. התנאי ההכרחי למימוש רעיון המב"ם היה שימור וטיפוח "מרחב ההכחשה" - ככל שמרחב ההכחשה של ישראל גדול יותר, הוא יאפשר פעילות משמעותית יותר. עשרות פעמים בוצעו מבצעים מורכבים במהלך העשור הראשון למב"ם באופן מרשים ואפקטיבי, גם בים, אולם בשנתיים האחרונות, בעיקר בשל שיקולים פוליטיים, כרסמה ישראל במרחב ההכחשה באופן שהפך את העימות הכללי והימי עם איראן לגלוי.
במערכה הימית מעורבים ענייני ביטחון עם ענייני כסף, סנקציות, נפט, לוגיסטיקה, תודעה, אגו מדינתי, אגו יחידתי ואגו אישי. האינטרס הישראלי מחייב התמקדות בסיכול איומים של אוניות המובילות לאויבינו מערכות נשק, טילים ויכולות מבצעיות. אין לנו תפקיד באכיפת הסנקציות על הובלת נפט, זו טעות שניקח את זה על עצמנו או שנעשה זאת בהתנדבות עבור מדינות אחרות. ישראל היא מדינה קטנה ומאותגרת ביטחונית ואיננה "השוטר העולמי". העימות הימי הולך ומתפתח והופך לגלוי ומאיים על היציבות האזורית.
מה עושים? במקום הכרזות על נקמה צריך נפתלי בנט להתעלם מהאתגור היומי של נתניהו, לחזור למדיניות הקודמת ולהחזיר את המערכה מהכותרות לתווך התת־מימי. קרי לצלול, או כמו שאומרים: "תשתקו ותכו במקל גדול". עזבו את האגו ואת הזקפה הלאומית והתמקדו באינטרסים הביטחוניים בשום שכל, בתחכום ובעיקר בשקט.
2 ביום שישי שעבר הלכתי עם רעייתי לסניף קופת חולים כללית בחדרה, שם קיבלנו את מנת החיסון השלישית על פי הכלל "נותנים לך, תיקח". לא שעיתי לעצות "חכמים" שאמרו לי "חכה, תן לאחרים לנסות, לך תדע אילו תופעות לוואי ישנן". קשקוש. אני כבר מכיר את החיסון וגם הגוף שלי מכיר אותו.
ביום ראשון לקחתי גם את אמא שלי לכללית בחולון לקבלת חיסון. החיסונים הם "כיפת הברזל" שלנו, אני משוכנע בכך, ואני סומך על 60 רופאים ואנשי מדע שהמליצו להתחסן.
ובינתיים ממשיכים בנימין נתניהו וסיעתו בשיתוף עם חלק מכלי התקשורת להכות בבנט ובממשלתו ולהאשים אותם ב"מחדלי הקורונה", בעיכובים במתן החיסון השלישי (אנחנו הראשונים והיחידים בעולם), באי־סגירה מוחלטת של נתב"ג (טוב שלא סגרו) ובעלייה בתחלואה, כאילו שאיננו רואים מה קורה בעולם. בנט ושריו צריכים להקשיב לביקורת, אך לא להיכנע לה אם אנשי המקצוע יראו בה כלא רלוונטית. מנהיגות צריכה לבודד עצמה מקולות ורעשים מחד, לקבל ביקורת מאידך ולקבל החלטות אמיצות ולא פופולריות כשצריך.
אבל הממשלה צריכה גם לעזור לעצמה. לא ייתכן שראש הממשלה החליפי ושר החוץ יאיר לפיד לא ישתתף בקבינט הקורונה, כאשר הוא גם מרכיבה של הממשלה, גם ראש המפלגה הגדולה בקואליציה, גם בעל השפעה על השרים, כשסוגיית הקורונה מעסיקה גם את שרי החוץ שעמם הוא נועד, וגם מהסיבה הפשוטה שקבע הוא בעצמו: באנו לעבוד.
האתגר המיידי כעת הינו חגי תשרי וחידוש שנת הלימודים – שני אתגרים מורכבים שבסיס הידע והמידע לקבלת החלטות בעניינם חלקי ורופף בכל העולם. בעניין זה התחושה היא שמשרד הבריאות הופך לגורם דומיננטי יותר ויותר, וחשוב לאזן אותו עם גורמים נוספים במשרדי הממשלה שמייצגים אינטרסים מקבילים.
ובינתיים, קוראים יקרים, אנחנו בניסוי עולמי כמו האנושות כולה. החיסונים - באחריות הממשלה וקופות החולים. המשמעת האישית, הבידוד, עטיית המסיכה והריחוק החברתי – עלינו.
3 העברת תקציב היא מוצר צריכה בסיסי במדינה מתוקנת, אבל אצלנו זה הפך לאירוע חדשותי חשוב, לאחר שלוש שנים ללא תקציב שבהן נתניהו לקח אותו ואת כלכלת ישראל כבני ערובה לקידום האינטרסים הפוליטיים שלו, ולצורך "פיצוץ מבוקר" של ההסכם שחתם עליו עם בני גנץ בממשלה הקודמת. התקציב בגדול הוא בשורה, והעובדה שעבר בממשלה פה אחד, חרף חילוקי הדעות בחלק מהנושאים, מרשימה אף היא.
את העבודה הפוליטית והשינויים יטילו השרים על ראשי הסיעות ואנשיהם בכנסת. בתקציב המדינה ובחוק ההסדרים שמתלווה אליו ישנם לא מעט נושאים שלא יעברו או שישונו בתהליך הדיונים, ההסכמות ואישור הכנסת. אני מרשה לעצמי להעריך ש"הרפורמה" בחקלאות תתבטל או שתשנה מאוד את פניה. כחול לבן, העבודה ומרצ לא יוכלו לתמוך ברפורמה המוצעת, שתפגע בתשתיות החקלאיות ותביא להסתמכות על ייבוא מחו"ל, תוך הפקרת ביטחון המזון לחירום, הספר הישראלי והמעשה הציוני. נראה לי שכל צד ייצא עם חצי תאוותו בידו.
4 למשרדי הגיע בשבוע שעבר השר וח"כ לשעבר רענן כהן, בן 81, צעיר ברוחו ונמרץ בפעילותו, יוזם, פועל ומדבר כאילו הוא עדיין במשמרת הצעירה של מפלגת העבודה. התבוננתי בו ונזכרתי בשלושה חוקים מגה־חשובים שעליהם לחם בחירוף נפש: חוק החיילים המשוחררים, המקנה לכל חייל מענק משמעותי לצורך לימודים או פתיחת עסק. צה"ל התנגד בתוקף, וח"כ כהן ניצח (וטוב שכך). הוא הביא לעולם את "חוק המילואים", שמגביל את היכולת של צה"ל להתייחס למערך המילואים כאל חברת כוח אדם ללא עלות. ו"חוק האזרחים הוותיקים", שהפך אותנו למדינה שמכבדת את ותיקיה בחוק, במעמד ובתקציב.
ואם על זה הוא לא ראוי לאיזה פרס ישראל או משואה – מי כן ראוי?
5 במהלך ימי האולימפיאדה בטוקיו התמקדתי בתגובות ראשי המדינה, הפוליטיקאים והתקשורת, והתרשמתי מהאופן שבו כל כישלון של יחיד, קבוצה או ענף – הופכים לכישלון אישי או יחידתי וכל ניצחון, הישג ומדליה – הופכים להישג לאומי ומדינתי.
שעות לפני הניצחון המרשים של נבחרת הג'ודו כבר הספידו כאן את הענף וקראו לתחקיר, ואז באה המדליה. ישראל איננה מעצמת ספורט, אין כאן חינוך לספורט הישגי ולא תקציבי ענק לטיפוח ספורטאים, וההישגים שלנו בכל זאת טובים ומרשימים. לספורטאים הידד.
6 המשחקים בטוקיו התקיימו השנה ללא קהל, לאחר שנדחו בשנה. היפנים כמו סמוראים התעקשו לקיים את המשחקים וזכו על כך לביקורת מבית ומחוץ. ובינתיים הישראלים מעמיקים את היכרותם עם התרבות היפנית, כולל הקולינרית, ואת אהבתם אליה.
את איש העסקים רוני בורשטיין הכרתי לפני שנים כשהיה "כתבנו בברלין" ב"על המשמר". מאז התאהב ביפן ועשה בה עסקים. הוא מייבא לישראל את רוטב הסויה "קיקומן" ועוד מיני אצות, רטבים ומאכלים. השבוע התחלתי לקרוא את ספרו "טעם נרכש", שכתב בעקבות שלושה עשורים של היכרות אינטימית עם יפן ותרבותה. הוא מיטיב לתאר את ההלם של איש עסקים במפגש עם הפלנטה היפנית ועל המסע לפענוח קודים בתרבות היפנית. האמת היא שהוא עשה לי חשק לבקר ביפן. בינתיים אזמין הביתה סושי...
7 כמה שעות טרם טיסתנו להרצות בקהילת מיאמי ובוקה רטון, הודעתי לאשתי "פורקים מזוודות. לא טסים". התנצלתי בפני המארחים והבטחתי לבוא בהקדם והם קיבלו בהבנה.
את חלקנו בהסכם עם המדינה אנחנו צריכים למלא ולהימנע מחיכוך עם מקדמי הדבקה כשאין צורך חיוני. ההחלטה על בידוד לשבים מארה"ב הכריעה סופית - אנחנו נשארים בארץ. שבת שלום.