אי אפשר להגזים בחשיבות נסיעתו של ראש הממשלה נפתלי בנט לוושינגטון. המשימה: ליצור ציר שיתוף פעולה אישי אינטימי וחם עם האיש החזק בעולם. ג'ו ביידן העיד על עצמו בעבר שהוא ציוני שאינו יהודי. אלא שהוא מחזיק בדעות שמאל. נפתלי בנט, אם תתעלמו רגע מהביוב השופע מפיותיהם המצווחים של הביביסטים, הוא ציוני יהודי, בעל דעות ימין. המשימה לא תהיה קלה, אם כי לבנט יש יכולת התחבבות משמעותית בארבע עיניים.
הקשר האישי חיוני כדי לנסות להציל משהו מהאש שכילתה חלק מנכסיה האסטרטגיים של ישראל בארה"ב, אש שאותה הדליק וליבה קודמו של בנט בתפקיד. בדיונים הממושכים שערך בנט טרם הנסיעה, נעשה מאמץ ליצור נוסחה פשוטה שתאפשר למערכת היחסים החדשה שהוא מנסה לייסד עם וושינגטון לתפקד כמו הקואליציה: עובדים יחד, מפרגנים זה לזה, מכבסים את הכביסה המלוכלכת בתוך הבית, למרות הבדלי התפיסות, הגישות והאידיאולוגיה. או במילים של בנט עצמו: מסכימים על 80% מהדברים, לא שוברים את הכלים על 20% הנותרים.
לנכס הגדול ביותר של בנט בדרכו למשימה הלא פשוטה הזו קוראים נתניהו. בנימין נתניהו. הדמוקרטים באמריקה ראו את נתניהו מסמן אותם, ראו אותו תומך באופן פעיל בשני מועמדים רפובליקנים (מיט רומני ודונלד טראמפ), ראו אותו משפיל נשיא דמוקרט מול בית הנבחרים שלו והופך נשיא מכהן לשק חבטות פוליטיות בלי למצמץ. אם היינו מאלצים אותו, ביידן היה מעדיף את בצלאל סמוטריץ' בלשכת ראש הממשלה על פני נתניהו. האמריקאים מסתפקים במועט: לעבוד מול מישהו שלא ישקר להם סביב השעון ולא יביך אותם על בסיס שבועי. זה הכל.
מחלוקת אחת בין ישראל לארה"ב אינה ניתנת לגישור: האמריקאים שואפים לחזור להסכם הגרעין עם איראן, בעוד ישראל סבורה שההסכם במתכונת הקיימת הוא רע. בנט כבר החליט לא להיכנס לעימות פומבי בנושא הזה. הוא יודע שזה לא יעזור. מאיפה הוא יודע? מהעובדה שנתניהו כן נכנס לעימות פומבי עם ברק אובמה בנושא הזה, וזה לא עזר. ההסכם נחתם. מה שנתניהו הצליח לגרום, זה נזק אסטרטגי אדיר לאינטרסים החיוניים ביותר של ישראל, נזק שאותו מנסה בנט למזער עכשיו.
למי ששכח: אובמה לא רק שהלך להסכם הגרעין "על הראש" של ביבי, הוא גם נקם בו (ובנו) באי־הטלת הווטו על הצעה נגד התנחלויות במועצת הביטחון של האו"ם לקראת סוף כהונתו ואי־שדרוג הסכם הסיוע הצבאי לעשור שלם, כפי שיכול היה (ואל תאמינו לביביסטים שמתפארים בהסכם הסיוע הזה. הוא יכול היה להיות גדול בהרבה, לו נתניהו השכיל לשמוע למי שהסבירו לו את זה בזמן אמת).
אחר כך באה המתנה שלא הפסיקה לתת (בלי ציניות), ג'ינג'ית וחסרת מעצורים, טראמפ שמה. בניגוד לאמונה הביביסטו־משיחית, טראמפ לא נבחר בזכות נתניהו ואפילו לא בזכות "השם". זה לא הפריע לנתניהו לחגוג כאילו אין מחר. הבעיה היא שהיה מחר. המחר הוא היום, ועליו נתניהו לא חשב. הוא לא הכין תוכנית חלופית למקרה שטראמפ יפסיד. הוא לא הכין אופציה צבאית רלוונטית למקרה שאף אפשרות מאלה שהוא קיווה להן, לא תקרה: כניעה איראנית וחתימה על הסכם טוב יותר, תקיפה אמריקאית או קריסת השלטון באיראן. להפך: מול מדיניות "הלחץ המקסימלי" איראן לא קרסה, התמודדה, והחלה להפר את ההסכם (בצדק מבחינתה), האיצה את העשרת האורניום, התקרבה מאוד למעמד של "מדינת סף", ועכשיו כל זה ניצב בפנינו כשטראמפ איננו. רק אנחנו נותרנו בשטח, לאסוף את השברים של היוהרה של נתניהו.
אז בנט צריך לנקות עכשיו את כל זה. הוא ינסה לגייס את האמריקאים למתווה מוסכם בין שתי המדינות, שיכלול את כל התרחישים האפשריים, כולל הסכם גרעין חדש בין איראן למעצמות. למקסם את ההבנות, להסכים ביחד על החלופות, על מה עושים אם איראן מפירה את ההסכם, איך מוודאים שהיא לא מתקדמת לגרעין בחשאי, איך מפצים את ישראל, איך שומרים על יתרונה האיכותי וכו' וכו'.