מהרגע שבו הוכרז על סיבוב הופעות חדש של פורטיסחרוף, הודעתי לעצמי שאין שום סיכוי שאצפה בו. הצטיידתי בשק שלם של תירוצים, סיבות טכניות ואמירות חלולות, אבל עצמי לא השתכנע. להפך. הוא העיר, בצדק, שמדובר בצמד שהשיב את האהבה שלי למוזיקה ישראלית, רגע לפני שהתייאשתי ממנה לגמרי; בשני מוזיקאים נהדרים שידעו תמיד גם לרגש אותי, גם לעורר אצלי חשיבה מקורית וגם לגרום לי לרקוד; ובהרכב שההופעות שלו בסוף שנות ה־80 היו בשבילי הקב"ן המושלם, במהלך השירות הצבאי המוטרף.

לא יכולתי לענות לעצמי את האמת - שזו בדיוק הסיבה לא ללכת. שהמפגש העכשווי עם מוזיקה ומוזיקאים שהיו כל כך משמעותיים עבורי, עלול להיות טראומטי. שיש לי פה רק מה להפסיד. שמה שהרטיט את לבי בעבר עוד יתגלה כמיושן. עייף. פתטי. בדיוק כמוני?

אבל אז ראיתי פרסום על הופעה של השניים בגני יהושע בתל אביב, רגע לפני שהסיבוב יסתיים ומי יודע אם יהיה איחוד נוסף. ואיזשהו כוח נוסטלגי, מהול בתודעה היסטורית, גרר אותי אל המדשאה שמול הלונה פארק. מה אומר? מהצליל הראשון של ההופעה, ועד לסוף ההדרן (השני), הרגשתי שאני ברכבת הרים. צורח מהנאה בין שיא לשיא, מרגיש - באמת - שאין קץ לילדות.

כל הדרך הביתה, מפוצץ באדרנלין ובחיוך טיפשי, ניסיתי להסביר לעצמי מה עבר עליי. ומה בעצם השיעור כאן. ההופעה עצמה הייתה טובה, לא מדהימה או יוצאת דופן. פורטיס וסחרוף, חמושים בגלריה מרשימה של נגנים, נתנו את מיטב הלהיטים בעיבודים דומים מאוד למקור, כולל שטיקים שאני מכיר בעל פה כבר עשרות שנים, כמו כורסת הענק שפורטיס מתיישב עליה לביצוע של "נעליים". פורטיס עצמו היה צרוד והתקשה לא פעם להגיע לגבהים. ועדיין, כאמור, אלה היו שעתיים של עונג צרוף, שהשיבו אליי את השילוש הקדוש והנדיר הזה של רגש, מחשבה וריקוד. למה בעצם?

מוזיקה מתחברת אצלנו להרבה מאוד מרכיבים. ואחד המרכזיים שבהם הוא גיל. צליל ישן יכול להציף בבת אחת זיכרון, יותר מכל אלבום תמונות. ולכן, גם היחס שלנו למוזיקה מושפע באופן ישיר מהיחס שלנו לגיל. כשאני הולך להופעה של מוזיקאי שאהבתי בצעירותי, ועל הבמה מתגלה פתאום כאדם מאוד מבוגר, מוקף בצופים שרחוקים מלהיות ילדים בעצמם, זה משקף לי באופן חד ואכזרי את גילי הביולוגי. לכן עדיף לי בהרבה לפקוד הופעה של יסמין מועלם, למשל, שגם היא וגם הקהל שלה משקפים את יפי הנעורים (בנוסף להיותה מוזיקאית מעולה). וכל עוד אני חלק מהאירוע העכשווי והצעיר הזה, משהו ממנו ידבק גם בי.

אבל האמת הפשוטה היא, עם כל הכבוד ליסמין מועלמיות של העולם, שמידת ההנאה וההתרגשות שלי אצל פורטיסחרוף הייתה גדולה משמעותית. ואין לזה שום קשר לאיכות המוזיקה. כי כשהם שרים את "נעליים", וכל האנשים מסביבי חולצים נעליים ומנופפים בהן כמו בטקס דתי, זה מחזיר אותי בבת אחת למחנה הפליטים שאטי, עם הנעליים התלויות על חוטי החשמל. ולווקמן טושיבה בצבע בורדו שלי, שהזריק לי פורטיסחרוף לתוך הווריד לכל אורך האינתיפאדה הראשונה. "מיאמי נייס ודי נעים, ולא זורקים שם אבנים", הם שרו באופן אישי אל תוך הייאוש שלי, ב"אמריקה". ו־30 שנה אחר כך המוזיקה שלהם עדיין מפעילה אצלי אין ספור כפתורים בלתי נראים ומייצרת חוויה רבת־רבדים. צעיר לא יבין זאת.

זה לא היה עובד עם כל מוזיקה שגדלתי עליה, משמעותית ככל שתהיה. במוזיקה ובפרפורמנס של פורטיסחרוף יש משהו על־זמני. גם בתכנים האנטי־בורגניים, שמאלצים אותך (בחן) לצאת מעצמך. גם בעוצמות הבלתי נדלות של הרוק'נרול של סחרוף. וגם באלמנט הילדי, הכמעט אינפנטילי, של פורטיס שמתעקש להמשיך להתרוצץ על הבמה כנשוך נחש, ולהתריס למול מחוגי הזמן.

בזכות השניים האלה למדתי שוב שיעור חשוב. בניגוד לפוזה הקבועה שלי, כלפי עצמי והעולם, אני בהחלט מוטרד מגילי המתקדם. אבל לא יכול, וגם לא צריך, להימלט מפניו.