הנס אלפבן היה מהנדס חשמל שוודי שעסק במחקר פיזיקלי של פלזמה, וגם זכה בפרס נובל על עבודתו, בשנת 1970. אחר כך הפליג בעוד כמה תיאוריות, בעיקר בתחום הקוסמולוגיה, שחרגו בהרבה מהקונצנזוס המדעי. הוא היה מדען דגול, מעוטר בפרס המדעי הנכבד ביותר. ובכל זאת, רעיונותיו בתחום חקר היקום לא התקבלו.
הפיזיקאי שון קרול, שבשנים האחרונות הפך לאחד הדוברים הרהוטים ביותר על מדע להמונים המתעניינים (שהם, כמובן, לא באמת המונים), עשה שימוש בדמותו של אלפבן כדי להדגים מדוע אין לסמוך על מומחים רק משום שיש להם רקורד של מומחים.
סיוקו מנאבה זכה השנה בפרס נובל לפיזיקה. הוא עיצב, כבר באמצע שנות ה־70 של המאה שעברה, מודלים מורכבים לחיזוי הטמפרטורה. הוא בעצם חלוץ בזיהוי ההשפעה ארוכת הטווח של פעילות האדם על האטמוספירה של כדור הארץ. הרעיון היה יחסית פשוט: לקחת את תחזית מזג האוויר ולהוסיף לה מרכיבים הנובעים מפעילות אנושית, כמו פליטת פחמן דו־חמצני. הביצוע אינו פשוט: הרבה מאוד גורמים משפיעים על האטמוספירה, והתהליכים המתוארים על פני זמן מורכבים ומרובי רבדים. אבל מכל אלה מנאבה לא נבהל. המודל שלו היה חלוצי. הוא סלל דרך למודלים אחרים. למעשה, היה חלוץ של ענף מדעי חדש.
ההישג של מנאבה במקומו מונח, ובכל זאת מעניין לדעת שהמודל שלו הוא לא בדיוק הצלחה כבירה. כלומר, הוא הצלחה ביצירת העיקרון, אך לא במבחן התוצאה. התחזיות שלו, שכבר אפשר לבחון את רמת הדיוק שלהן מול נתוני אמת, רחוקות מאוד מהמציאות. למעשה, במרעו המודל של מנאבה חזה התחממות של שכבות באטמוספירה ברמה של פי חמישה יותר ממה שנצפה בפועל.
הנה, כמו במקרה של אלפבן, חוזרת שאלת האמון במדע ובמדען להטריד. האם יש לפעול בהסתמך על מודל התחזית של מנאבה? ברור שלא. האם זה גוזל מהישגו של המדען שהבין שאפשר לנסות ליצור מודל כזה? ברור שלא. ומצד שני – האם העובדה שהמודל של מנאבה היה כל כך רחוק מהמציאות תיתן נשק בידי מכחישי ההתחממות הגלובלית? כאן התשובה מתחילה להסתבך.
כאמור, התחזיות בדבר התחממות גלובלית מבוססות על מדע מורכב. זאת ועוד: זהו מדע שקשה מאוד לשכנע את הציבור בתקפותו כל עוד ההתחממות לא מורגשת בפועל.
כמובן, זו לא הפעם הראשונה שהציבור ממתין לראיות חזקות כדי לקבל תיאוריה מהפכנית. גם תורת היחסות הכללית של אלברט איינשטיין חיכתה לאישור של האסטרונומים הבריטים, שתיעדו הסטה של אור בקרבת השמש, וכך הוכיחו את אמיתותה לעדר גדול של ספקנים. אלא שהתיאוריה של איינשטיין לא חייבה לשנות את המדיניות הכלכלית של רוב מדינות העולם. התיאוריה שביסוד התחממות כדור הארץ מחייבת בהחלט.
לא נותרו בעולם הרבה בני אדם רציונליים שמכחישים שכדור הארץ מתחמם. לא נותרו הרבה בני אדם רציונליים המסרבים להביא בחשבון את האפשרות שלאנושות יש תרומה, אולי מכרעת, להתחממות. על השאלה מה לעשות עם העובדות הללו יש מחלוקת. בעצם, כמה מחלוקות, שלעתים קרובות מתערבבות זו עם זו.
בימים הקרובים, בוועידת גלזגו הבינלאומית להתחממות כדור הארץ, אפשר יהיה להבחין בהן, מבעד למטח הרטוריקה והקלישאות של מנהיגים שיבואו להוכיח עד כמה הם מחויבים למה שאינם מחויבים אליו באמת.
במקרה הטוב, ועידת גלזגו תשחזר את הישגיה של הוועידה שהביאה את הסכמי פריז משנת 2015, שהיו באמת הצלחה גדולה. הוכרזה פריצת דרך. נקבעו יעדים. הורגשה מידה של התרוממות רוח. רק דבר אחד לא קרה: שינוי משמעותי מספיק בפועל.
פריז הייתה הצלחה גדולה של יחסי ציבור, הצלחה גדולה של רגע, ולא הרבה יותר מזה. היא לא עצרה את התחממות כדור הארץ, לא לשעה ולא לדקה. היא לא הייתה אלא הפוגה קצרה בדרך לשחיקה מהירה. ההסכמים שנחתמו היו וולונטריים, והסכמים כאלה לא שווים הרבה אלא במקרה אחד, שבו כל המתנדבים לחתום מתכוונים ברצינות לקיים את חלקם. חותמי פריז לא ענו על ההגדרה הזאת – וספק אם משתתפי גלזגו יענו עליה. לכן מוטב היה שלא להכריז עליה כעל ועידת ההזדמנות האחרונה, כפי שעושים כמה מנהיגים ומדענים. לכן מוטב לא להודיע שכישלון משמעו קטסטרופה. כישלון בגלזגו, או הצלחה חלקית בקושי, זה התסריט הסביר. עולם שמאמין שהוא בדרך לקטסטרופה הוא עולם במצב תודעתי לא יציב.
על מה תהיה מחלוקת בגלזגו? ישנה מחלוקת בשאלה עד כמה ההתחממות תביא לאסון. יש הסבורים שצריך לבלום אותה, ויש מי שסבורים שיהיה הכרח להסתגל (ויש כמובן אפשרות קצת לעצור וקצת להסתגל). מקרב המנהיגים, אף אחד לא יעז להציע את האפשרות השנייה, אבל חלקם יפעלו כאילו היא מתאימה להם יותר. כאילו מוטב להם לחפש דרכים ריאליות להסתגל מאשר להודיע על שינויים מרחיקי לכת באורחות החיים של אזרחיהם.
מה שמוביל למחלוקת שנייה: עד כמה ההתחממות מחייבת ריסון של התעשייה והכלכלה. יש מי שסבורים שסכנת הקטסטרופה לא מותירה ברירה, ויש הסבורים כי האמצעים המוצעים לבלימת ההתחממות יחוללו סבל גדול יותר מכפי שתחולל ההתחממות עצמה (מחסור באמצעי חימום בחורף האירופי הוא רק דוגמה לכך). בפשטות, הדילמה היא זאת: נניח שהצעדים הדרושים לבלימת ההתחממות יובילו בסבירות גבוהה לאבטלה, רעב, מיתון, מצוקה. האם בשם הצלת כדור הארץ בעוד מי־יודע־כמה־שנים אפשר לתבוע ריסון־דרמטי־עכשיו?
וכמובן, ישנה המחלוקת המתמדת על השאלה מי בכלל צריך לעשות מה וכמה ומתי. הממשל האמריקאי תובע צעדים דרמטיים. זה מובן, בהתחשב בכך שהאמריקאים מובילים במדדים של איכות חיים. זה מובן, בהתחשב בכך שהשגריר שלהם לענייני אקלים, ג׳ון קרי, נשוי לאישה עשירה מאוד, ושלפני כמה שנים רכש בית מידות נאה המשתרע על יותר מ־70 דונמים). אולי ביום שקרי יסכים לעבור ממכונית שרד לרכיבה על אופניים, ומבית מידות לדירה צנועה, גם הסינים יסכימו לחתוך בדהירה התעשייתית. עד אז, קרי וחבריו נשמעים לעצמם צודקים ונשמעים לאחרים צבועים.
מבקר המדינה, שהציג השבוע את הדוח המרשיע על חוסר המוכנות של ישראל להתחממות כדור הארץ, לא גילה לאף אחד את אמריקה. ישראל איננה מקור הבעיה, וגם לא תהיה כנראה מקור הפתרון, להתחממות הגלובלית. ישראל היא לא שחקנית בזירת ההתחממות הגלובלית. היא מדינה קטנה, שתסתגל למציאות חדשה כפי שתוכתב על ידי מדינות גדולות ממנה. היא מדינה קטנה שיש לה בעיות דחופות יותר על הראש מהתחממות גלובלית. ונכון – היא לא נערכת להתחממות, כפי שהדוח מוכיח באותות ובמופתים. אבל לְמה מוטב שתיערך קודם, להתחממות שתבוא עוד 30 שנה, או לחגיגות הבאות במירון, שיהיו עוד כמה חודשים?
כך או כך, ישראל הציגה השבוע כמה החלטות לשיפור ההיערכות. חלקן כבר התקבלו קודם, ונארזו מחדש לצורכי יחסי ציבור. חלקן חשובות קצת יותר. חלקן סתם אידיוטיות אופנתית (הכנסת הנושא למערכת החינוך, העמוסה לעייפה ב"נושאים" במקום בלימודים). חשמול מערך הרכבות יהיה בהחלט צעד קדימה. אלא שבלי קשר להחלטה השבוע, הוא יעמוד בכל שנה מחדש בתור התקציבי, בתחרות עם הרבה מאוד צעדים חשובים אחרים, אולי דחופים יותר. כך בישראל, וכך בכל מקום. כך בוודאי גם בקרב השחקנים החשובים במסע להצלת העולם, המדינות הגדולות, עתירות המשאבים והתעשייה. ארה"ב, סין, גרמניה, הודו, יפן. אלה יקבעו מה יקרה. ומה הבעיה איתן? שתי בעיות, שלא נוגעות לאקלים אלא לטבע האנושי ולטבע הפעילות של מדינות בעולם.
הבעיה הראשונה נעוצה בקושי לפעול נחרצות כשאין קטסטרופה. לנשיא רוזוולט היה קשה לשכנע את האמריקאים להקריב את משאביהם וחייהם במלחמת העולם השנייה – עד שבאו היפנים ותקפו את פרל הארבור. לביידן יהיה קשה לשכנע את האמריקאים להקריב את משאביהם ואיכות חייהם במלחמת אקלים – כל עוד הקטסטרופה לא מורגשת בחצר ביתם (כאמור, אולי כדאי שיתחיל בבית הפאר המחומם היטב של קרי).
בעיה שנייה נעוצה בכך שהפעולה הנחוצה היא גלובלית, אבל את ההחלטות מקבלת כל מדינה בעצמה. ברצותה, תקבע תקרת פליטה כזאת, וברצותה - אחרת. ברצותה, תקבע (אמריקה של אובמה), ואז תיסוג (אמריקה של טראמפ, או מה שברזיל כנראה עושה עכשיו), ואז תחזור לקבוע (כמו אמריקה של ביידן). ברצותה, פשוט תודיע על הכנסת הנושא לתוכנית הלימודים, כאילו שיש לזה תרומה כלשהי לבלימת ההתחממות של כדור הארץ.
פעולה משותפת ומתואמת של ארבע־חמש מדינות יכלה להוביל את העולם לנתיב של שינוי. בראשן – ארה"ב וסין. הנה, זאת הבעיה השלישית: בדרך כלל, שתיים־שלוש המדינות הכי חזקות, אלה שפעולה משותפת שלהן יכולה לכפות מהלכים גם על שאר העולם, הן יותר יריבות מאשר שותפות. האמריקאים רוצים לבלום התחממות, אך לא במחיר של התחזקות סין. הסינים רוצים לבלום התחממות, אך לא אם הבלימה מחייבת אותם לשמש לנצח כינור שני לאמריקאים.
התוצאה היא גלזגו. מקום שבו כולם מסכימים על העיקרון, אבל מתקשים להסכים על הפרקטיקה. במקרה הטוב, זה יצליח כמו פריז. כלומר, לא מספיק כדי לעצור את התחממות כדור הארץ. במקרה הפחות טוב, זה יצליח עוד פחות מפריז. כלומר, לא מספיק כדי לעצור את התחממות כדור הארץ. כלומר, אין הבדל.
סטיית תקן
1. השבוע גילינו (נתוני אתר המדד), שאילו זה היה תלוי בציבור הישראלי, תקציבי הרווחה היו מקוצצים. תקציבי הבריאות, התשתיות וביטחון הפנים היו עולים.
2. בערך ארבעה מכל עשרה מצביעי ימין וימין־מרכז חושבים שההקצבות למגזר הערבי בתקציב הקרוב גדולות מדי. הרוב (קצת יותר מ־50%) חושבים שההקצבות הן בערך במידה הנכונה. וזה רוב בימין. במרכז רוב גדול. בשמאל יש רוב שחושבים שההקצבות לא מספיק גדולות (53%).
3. מדד האמון בשר האוצר, אביגדור ליברמן, ממשיך להיות די נמוך יחסית לשאר השרים. הוא אחד מארבעה שרים שהציון המשוקלל שלהם בסולם של אפס עד עשר הוא פחות מחמש. מלמטה למעלה: ליברמן, שאשא ביטון, הורוביץ, שקד.
4. במשחק תחזית תשפ"ב של המדד, שבו אנחנו מבקשים לבדוק מה לדעתכם יקרה השנה (אתם ואתן מוזמנים, themadad.com), כחמישית מהמשתתפים כבר מניחים שהדולר יירד השנה מתחת ל־3 שקלים. השבוע הוא ירד עוד קצת.
5. שני סקרי אנטישמיות באמריקה חדשים התפרסמו השבוע. הוועד היהודי־אמריקאי התמקד בהשוואה בין עמדות של יהודים ולא יהודים (היהודים חושבים שהבעיה חמורה, הלא יהודים פחות). הליגה נגד השמצה התמקדה בקמפוסים. מעניין להיזכר איך עד לפני לא הרבה שנים יהודים באמריקה נטו לחשוב שאנטישמיות היא משהו ששייך ליהודים במקומות אחרים – לא אצלם בחצר.