זו שעת צהריים של יום שבת, אני דואגת שגפן תקבל את כל צרכיה, מפקידה אותה בידיים טובות ומתלבשת חם כציוויו. “יש לך הרגל כזה ללבוש קצר, נסי שלא הפעם", הוא כותב לי ואני מחייכת. הכרנו כשהייתי בת 23, סוג של רומן קצר שלא צלח. הפרשי הגילים, ההשקפות והרצונות הכריעו. אבל מאז ועד היום, גם אם לא בפגישות פרונטליות, עקב ענייני מוסר וכו', לא התנתקנו. הייתה (ועודנה) הדדיות יפה של ברכות בחג, שאלות לשלום ואיזו בדיחה שחוקה כשנראה שהצד השני קצת שבוז ומבואס בזמן מסוים.
אחרי שש שנים של בצורת חברתית, לא רק איתו, בכלל, ועם כל מי שנולד כזכר בפרט, אני משיבה לעצמי ולחיי אנשים שעשו לי טוב, אינטלקטואלית, חברתית, ובעיקר מצב־רוחית אם יש מילה כזו בכלל, טוב, כולנו יודעים שאין, אבל אכתוב איזו מילה גבוהה בהמשך שתפצה על כך.לבשתי גרביונים חמים, מעליהם שמלת סריג שקניתי בתחילת ההריון ומעל כל זה מעיל דק. התאפרתי יפה, ענדתי עגילים צמודים לאוזניים והתבשמתי. גפן נמה את תנומת הצהריים שלה, נשקתי על מצחה ויצאתי מהבית.
בג'יפ שלו, בדרך לשריגים, יישוב יפה בשפלת יהודה, התערבנו על הכל. מי כתב את “בדרך לתבור", אם אומרים “דיסקלקוליה" או “דיסקלקולציה", והאם ברית המועצות היא יבשת בפני עצמה או חלק מאירופה. לא נעים לי, אבל אף על פי שהוא בעל ידע נרחב יותר ממני בהמון (המון) דברים, ניצחונותיי היו מוחצים. כמובן שהגאווה המוגזמת שלי הושתקה וישבה לנוח בכל פעם שעצר באיזה אתר יפה, וסיפר לי סיפור תנ"כי או ארצישראלי שאותו לא הכרתי.
כמה יפים הגברים שאוהבים את המדינה. סליחה, זה עמוק יותר מזה. כמה יפים הגברים שאוהבים את הארץ, שמכירים אותה לאורכה ולרוחבה, שמזהים את צמחיה, ריח רגביה, המערות המסתתרות בה והסיפורים שמאחוריהן. זה תמיד כבש אותי, סנדלים תנ"כיים או נעלי הליכה גבוהות כאלו, קול סמכותי המלווה יד שמצביעה על אתר מסוים ונאמנות בלתי מתפשרת לארץ חמדת אבות. זה קצת מיושן, נכון? אבל לאהבות אין חוקי התיישנות.
כמו שהבטיחו החזאים, הגשם הפציע והזכיר לנו שאמצע נובמבר והחורף נזכר בנו סוף־סוף. היינו באמצע כביש מהיר, ושדה הראייה הוגבל מאוד, האדים על שמשת הרכב, הווישרים שלא יכלו להם והכביש שבחלקו מהמורות, די הלחיצו.
“זה הגשם הראשון?", שאלתי.
“כן, זה היורה, יש מצב שהוא יורה ישר עלינו עכשיו", חייך אליי.
“אתה גם נותן הופעות סטנד־אפ?", הקנטתי אותו. הוא חייך חיוך שובה לב, ולרגע נזכרתי איך זה לשוחח, לדבר, לפרלטט ולשמוח.
הגענו לשריגים, עם שתי כוסות בירה וכמה נקניקיות על השולחן דיברנו על כל מה שעבר בשנים האחרונות, על התפתחות אישית, קריירה, על אהבות שצלחו ועל אלו שנגדעו בטרם עת. שאלתי אותו אם משהו השתנה בי מגיל 23 ועד היום. “השנים עשו לך טוב", אמר ולא הוסיף. השקנו לחיים ושתינו בשתיקה, אינני יודעת מתי התחוורה לכם העובדה הזו, אני רק מתחילה להכיר בה, יש שתיקות מלאות במילים, לא מפחידות ולא מאיימות, כזו הייתה השתיקה ההיא. הגשם ברקע, והרעמים שרגע לפני כן באוטו הלחיצו כל כך, ריפאו כל חוסר ביטחון. הוא נשאר נאה כשהיה, עיניים כחולות־ירוקות, זיפים רבים ולבוש פשוט ויפה, אבל הפעם לא ראיתי אותו כמו מאהב פוטנציאלי, לא כמו בן זוג, אלא כמו חבר נפש, קרוב, שלא שופט אותי על בחירותיי, אלא מבין אותן ודולה מחייו ומעברו דברים דומים, שמזכירים לי שאני לא לבד. “עשו את זה קודם, לפניי, זה לא משנה".
“נמשיך?", שאל. “קדימה", אמרתי וקמתי מהספסל, והנה מרפי בן הנפקנית חייב לעשות משהו כדי להראות שהוא כאן. הגרביון שלי נתקע בשבב עץ שיצא מהספסל ובשנייה אחת נקרע כולו. “נקרע לי הגרביון!", הכרזתי, אולי מעט בקול רם, באי מבשלת הבירה שבה ישבנו הביטו בי. איזה בושות, הוא חייך ואמר לי ללכת להוריד את הגרביונים. “מה? מה פתאום", עניתי, “השמלה הזו לא יפה בלי הגרביונים". האמת היא שאני די מתביישת ברגליי, כן, משהו לא ברור ולא פתור, אבל הספיק לי משפט אחד שלו, שמביט בעיניי ואומר “את יפה בכל מצב", כדי שאמצא את עצמי בשירותים, מסירה את הגרביונים הקרועים ויוצאת בלעדיהם חזרה אל הג'יפ, איזו פדיחה, אבל לפחות קיבלתי מחמאה.
כך טיילנו כמה שעות טובות, עלינו אל מנזר בית ג'מאל, מזג האוויר היה קריר וטוב כל כך, במנזר לא היו הרבה אנשים מלבד כמה תיירים שרכשו גבינות תוצרת האזור ושמן זית ורקמו להם פיקניק נחמד. נכנסנו אל אולם הקונצרטים של המנזר. בחלונותיו, בוויטראז'ים יפים כל כך, צוירו דמויות שאני מניחה שהיו משמעותיות מאוד בבניית המנזר (הדי צעיר יש לציין). אחת מהדמויות דמתה כל כך, ואני לא מגזימה, לנתן דטנר, אחד לאחד, באמת! “תגיד", שאלתי, “רק אני רואה פה את נתן?".
“דטנר, נכון?", הוא צחק. “כן! מנזר נתן דטנר", אמרנו ונקרענו מצחוק, עד שיצאה אחת מנשות הצוות שם ונתנה בנו מבט זועף. מיד החלפנו את מבע פנינו והלך רוחנו למשהו רציני יותר ויצאנו משם כשאני אומרת “זהו, ואז בעצם הגיעה מלחמת העולם וחירבה את כל פומפיי".
“מה אמרת עכשיו?", הוא שאל. “אין לי מושג", עניתי. אחזנו ידיים, כמה זמן לא אחזתי בידו של מישהו, ויצאנו אל המנזר עצמו. כשנכנסנו אליו, נתקלנו בשלט: “כל הספרים וחומרי הלימוד לרשותכם, אתם מוזמנים לקחת מהם הביתה, ואם תחפצו, תשאירו תרומה". הוא לקח לידיו את הברית החדשה ופתח באיגרת הראשונה אל הקורינתים, פרק י"ג.
תקריאי לנו, ביקש. אז הקראתי. אודה ולא אבוש, זו הפעם הראשונה שאחזתי את הברית החדשה בידיי: “אם אחלק את כל רכושי לצדקה וגם אתן את גופי לשרפה ואין בי אהבה - לא יועיל לי דבר. האהבה סבלנית ונדיבה, האהבה אינה מקנאת, האהבה לא תתפאר ולא תתנשא, היא לא תנהג בגסות, לא תדרוש טובת עצמה, לא תתרגז ולא תחשוב רעה. האהבה לא תשמח בעוולה, כי באמת שמחתה. היא תכסה על הכל, תאמין בכל, תקווה לכל ותסבול את הכל".
הקראתי את זה עוד פעם, פעם אחת בשביל שנינו ופעם אחת בשבילי, בשקט, כשהוא נכנס פנימה והתלהב מהפסיפסים על הקירות. תהיתי אם נכון הנאמר שם, אם באמת אני כלום ושום דבר בלי אהבה סביבי, תהיתי אם אני עלה נידף ובאר יבשה, אם אני נעה ונדה בעולם כשאין טבעת נישואים על אצבעי וכל הפרפרים שהתרוצצו בבטני עפו להם או שגוועו ומתו. אבל אז נזכרתי בה, באהובתי הישנה שלמדה להגיד “את זה", וחייכתי כל כך, גם זו אהבה, ואולי זו תכלית האהבה, כי היא פירות האדמה ההיא, גם אם חרוכה היום.
והסתכלתי בו, באצבעותיו המשוטטות על הפסיפס, והמשכתי להתבונן בו גם כשעלה על גבעה המשקיפה לבית שמש וסיפר לי על ארון הברית ועל הפרות המסכנות שנשחטו, והסתכלתי בארץ שלי ובשמש שהחלה לשקוע, הסתכלתי בטיפות הגשם הראשון ובכל ראיתי אהבה, אחרי זמן ארוך שראיתי רק עצב, שנאה יוקדת וחושך. כשהחזיר אותי הביתה, נשקתי ארוכות ללחייו, לא הייתה שם תשוקה, רצון בהמשכיות או שאיפה לאיחוד כתובות, היה גבר נפלא, שזיהה אישה שצריכה לראות את הגשם הראשון ולזכור שגם אדמות חרוכות אפשר להחיות.
והוא הצליח, הוא כל כך הצליח.