1. נגיף האומיקרון מכה גם בממשלה ובחבריה. אלו לא רק ההחלטות החפוזות והמבולבלות בענייני נתב"ג, קניונים ועוד, שלא מתלווה אליהן הסברה ראויה והנמקה - כזו שנפתלי בנט ידע להעביר בעצמו כשהיה שר הביטחון ושימש כמסבירן הקורונה היעיל ביותר בסביבה. אלו גם התבטאויות אומללות של חלק מהשרים שנתפסים כמנותקים מהמציאות הקשה והמורכבת שעל הקרקע.
השבוע היה זה דווקא אביגדור ליברמן - שנתפס בינתיים כאיש רציני שבא לעבוד, העביר תקציב ומנהל ביד רמה את ענייני האוצר - שבאמירה מקוממת ופוגענית הציע בתקשורת לעובדי ענף התיירות ומורי הדרך "לחפש לעצמם מקצוע חדש". גם אם שר האוצר שלנו קורא נכון את המפה, זו לא הדרך להתבטא כלפי אנשים שכבר שנתיים מחוסרי עבודה ונעים בין תקווה לייאוש, ורק מנסים להחזיק את הראש מעל המים. ליברמן אומנם התנצל פומבית, אבל עליו לוודא ש"ניתוח הארכת הפתיל" שעבר על פי עדותו הצליח קצת יותר מניתוח קיצור הקיבה שעברתי אני.
השנייה שפגעה בציבור גדול מאוד, אולי בלי להתכוון, הייתה שרת התחבורה מרב מיכאלי, שטענה בממשלה ש"אפשר להקריב את ענף התיירות". לא חמלה, לא אמפתיה, לא השתתפות בצער, לא הבנה למאות אלפים שנאנקים, אלא סכין חדה בלבם של רבים וטובים. נכון שלאחר מכן פרשה הממשלה תוכנית סיוע לענף התיירות, אבל ההתנהלות הצורמת עדיין ברקע.
הזוהי ממשלת השינוי? האם זוהי מפלגת העבודה? בגילוי נאות אציין שיש לי בן בכור שלמד באוניברסיטה ניהול בתי מלון ומועסק בענף, ואני עוקב בשנתיים האחרונות אחר התלאות שהוא ועמיתיו ועובדיו חווים, את החיים בין תקווה לייאוש. אומר עוד שאני מייעץ לענף המלונאות, אבל אני בעיקר אזרח ישראלי שתמך ותומך ב"ממשלת השינוי", ולא מוכן שכך יתבטאו שרים כלפי אזרחים במצוקה. תפגשו אותם, תסתכלו להם בעיניים, תציעו מסלולים, תנו תקווה, אופק, תקציבים ופיצוי, תציעו מערך הסבות מקצועיות.
ותזכרו היטב - אתם "תקריבו" אותם היום - הם "יקריבו" אתכם מחר. כמו שנאמר "תעזבנו יום, יעזבך יומיים". הערכים שאתם צריכים לאמץ הם מחויבות, אכפתיות, אמפתיה, ממלכתיות, אנושיות, חמלה, צדק והרבה הרבה סבלנות וסובלנות לאנשים שאתם עובדים עבורם, ושהם גם הבוסים שלכם וגם הלקוחות שלכם.
2. לו אני שרת החינוך, הייתי מאפשר למנכ"ל המשרד שלי יגאל סלוביק להתפטר. הייתי כובש את האגו, מתעלם מכל היועצים ומכל הלוחשים ופשוט נותן לו להגיש לי מכתב התפטרות וללכת, ולא מתעקש "להקדים" אותו ולפטר אותו בעצמי.
ולמה אני טוען שהשרה טעתה טעות קשה? ראשית, כי היא השרה והיא "המבוגר האחראי". שנית, כי מינוי המנכ"ל הוא מינוי אמון אישי שלה, ואם היא טעתה בו, עליה לשאת באחריות לכך. ושלישית, אם את רוצה שהוא ילך ואתם לא מסתדרים, תני לו ללכת בשקט, בלי לטעון אותו במרמורים, במכתבי פיטורים ובתאוות נקם על מה שנתפס בעיניו כהשפלה.
אינני בטוח שסלוביק היה המתאים ביותר לתפקיד מנכ"ל משרד החינוך, אני כן יודע שהוא היה מפקד חיל השריון וסגן ראש המל"ל ועסק רבות בקורונה ברמת המדינה. ההתנהלות סביב ההתנתקות שלו מהמשרד לא הייתה ראויה, לא חינוכית ומיותרת, והיא מותירה אחריה גם עדות קשה שצריכה להיבדק על העלמת מידע מהממשלה על התפרצויות במערכת החינוך.
3. השר לביטחון הפנים עמר בר־לב זקוק בדחיפות ליועץ תקשורת חזק או לראש מטה אמיץ, שיוודאו בכל בוקר מחדש שהשר עוסק בנושאים הדחופים שנמצאים באחריותו, והנה הם: השבת המשילות בנגב ובגליל, מלחמה בפשיעה הגואה בחברה הערבית, שיקום המשטרה לאחר שנים של הזנחה ופגיעה במעמדה, טיפול בלקחים של אסון מירון, טיפול יסודי בכשלים ההולכים ומתגלים בשירות בתי הסוהר, לרבות יישום מסקנות ועדת החקירה העוסקת בבריחת האסירים מכלא גלבוע ומהחקירה שנפתחה מחדש בפרשת "הסרסור בחיילות־סוהרות", המאבק בתאונות הדרכים - ויש עוד כמובן הרבה.
נכון שהשר בר־לב הוא גם איש פוליטי, ונכון שהוא אחראי גם על המשטרה וגם על אכיפת החוק והסדר ביהודה ושומרון, אבל האמירות שהוציא בשיחתו עם תת־מזכירת ההגנה האמריקאי השבוע על "אלימות המתנחלים" מעמידה ביחס לא ראוי את תפקידו הממלכתי והחשוב. כשאתה בממשלה, בתפקיד ממלכתי רגיש ורווי אתגרים, צריך לדעת גם מה לא לומר, או לפחות כיצד לארוז את האמירה.
4. החלטת איחוד האמירויות להקפיא את המו"מ על רכש מטוסי F-35 מארה"ב אמורה להטריד את ישראל, כמו גם ההתקרבות בין האמירויות ומדינות נוספות במפרץ לממשל בטהרן. ההצטיידות של אבו דאבי ב־35F נתפסה כאן כאינטרס ישראלי ואזורי לחיזוק ההתנגדות לאיראן, וכעת, לפחות פומבית, העסק נראה קצת שברירי.
על רקע זה, הביקור החם וההיסטורי של בנט השבוע באיחוד האמירויות ופגישתו עם יורש העצר בן זאיד, הוא ביקור חשוב שיפתח קו חם בין השניים ויסלול את הדרך לשיתופי פעולה נוספים שיחזקו את היחסים בין המדינות. לצד חימום היחסים, חתימת האמנות וההסכמים, ימשיכו האמירותים, כמו הסעודים ונוספים, לקיים עם עצמם הערכת מצב לגבי נחישותו וחיזוקו של הממשל האמריקאי, לגבי ההיתכנות של תקיפה ישראלית או אמריקאית נגד מתקני הגרעין באיראן, וכך הלאה.
העובדה שהאמירותים, שמעוניינים מאוד בקשרים עסקיים עם מערכת הביטחון הישראלית, ובעיקר עם תעשיות הביטחון שלנו, מתחמקים בינתיים מההצעות הישראליות לכונן "דיאלוג אסטרטגי" חצי שנתי כמו זה שיש לנו עם מדינות אחרות – קצת מטרידה, אבל מובנת. הם לא ממהרים להניח את כל הביצים בסל הישראלי.
ביקורו של בנט היה קצר, תכליתי, צנוע ולא לווה בשערוריות כלשהן, כשם שהיינו רגילים בעבר. היה בשוליו משהו לא הוגן בכך שדווקא נתניהו, שחתום על ההסכמים, נאלץ לצפות במעמד הזה בטלוויזיה, אבל ייאמר מיד שנתניהו הוא האשם הבלעדי בכך. במשך כל תקופת כהונתו מאז כינון ההסכמים אסר נתניהו על שריו לבקר באמירויות ולקדם הסכמים, וזאת למורת רוחו של בן זאיד, בטענה שהוא חייב להיות הראשון שיבקר עם רעייתו. נתניהו מידר את שרי הביטחון והחוץ שלו מההסכם, לא אמר אמת כשתמך בעסקת ה־35F, טס לוושינגטון לחתום על ההסכם מול שר חוץ אמירותי בלי לצרף אליו את שר החוץ גבי אשכנזי, ונהג כמלך ולא בממלכתיות. חבל.
5. כל קצין בכיר, שר ומנכ"ל לשעבר מכירים היטב את התופעה הקשה והכואבת. גם אני חוויתי אותה. בוקר אחד אתה נכנס לרכב, כמנהגך מדי יום, מתיישב על הכיסא שליד הנהג, והרכב לא נוסע. לוקח לך כמה שניות להבין שזה נגמר. אין יותר נהג. כמה ימים אחר כך ייקחו לך גם את הרכב ותתחיל למלא דלק על חשבונך.
זה קרה השבוע לבני משפחת נתניהו, לאחר שנים רבות מאוד של אבטחה צמודה, שמלווה כמובן ברכב ממשלתי ובנהג, שהם חלק מ"מעטפת האבטחה". אינני מקל ראש (ומציע גם לכם שלא לעשות זאת) בשינוי באורחות החיים של בני המשפחה, ואינני מתכוון בהכרח להוצאה הכספית של רכישת שלוש מכוניות, אגרות רישוי, ביטוחים ואולי פה ושם נהג. אני מתכוון לסוף תקופה, לפרידה מסמלי סטטוס שלטוניים, לגמילה קשה. נתניהו היה ראש ממשלה מסוף המילניום הקודם, הרבה שנים בבית בבלפור בעמדת כוח, עם סממני סטטוס, שלטון וכוח. הגמילה קשה ואין להקל בה ראש, אבל ההחלטה של השרים על דעת השב"כ נכונה וחשובה.
6. צפיתי השבוע בתיאטרון הקאמרי בהצגה "לילה לבן", מחזה פרי עטו של כריסטופר רמוס בראון בבימויה של תמר קינן ובכיכובה של רות אסרסאי. המחזה העוצמתי מכניס את הצופה הישראלי לתוך עולמה של אמא ממוצא אתיופי, שחזרתו של בנה אדיס מבילוי לילי עם חבריו איננו דבר מובן מאליו.
במשך לילה ארוך בתחנת משטרה מחפשת האמא את בנה שלא חזר, מתמודדת עם בירוקרטיה משטרתית, עם דימויים, עם "שיטור יתר" כלפי בני העדה ולא פחות עם בעלה לשעבר, פרקליט אשכנזי שמתעקש לקרוא לילד אדיס בשם אדי. המסר חזק ותקיף ומבטאת אותו האמא באומרה: "אנשים בצבע העור שלנו לא יהיו לעולם ישראלים".
אני כמובן מקווה שהיא טועה וגם יש לי כמה סימוכין לכך, אבל המחזה מתאר מציאות ישראלית של גזענות מובנית ומציב בפנינו מראה. לו אני שרת החינוך, ההצגה הייתה נכנסת לתוכנית הלימודים כפרק חובה בכיתה י"א. לו אני המפכ"ל, ההצגה היא חובה לכל הקורסים של משטרת ישראל (אף על פי שהם יתעצבנו על האופן שבו מוצגת שם המשטרה). ולו אני קצין חינוך ראשי של צה"ל - תרבות יום א' לקורסי קצינים ופיקוד זוטרים.
7. שבוע התרבות שלי כלל גם צפייה בעיבוד הבימתי שמעלה תיאטרון באר שבע לסרטו הוותיק של הבמאי בני ברבש "אחד משלנו", המלמד שעם השנים הכיבוש לא נעשה יותר נוח. לא על המסך, לא על הבמה ובטח שלא במציאות בשטח.
"אחד משלנו" היא דרמה על אחוות לוחמים, על רעות שמהולה בנאמנות ויש בכוחה כדי לעוות מציאות, להלבין מעשים שחורים, לשבש חקירה, ולדרדר לא רק מחלקת צנחנים שהרגה מחבל שבוי שהודה ברצח חברם הלוחם ומשבשת חקירת מצ"ח דרך "גיוסו" של החוקר, אלא שיש בכוחה לדרדר בהדרגה חטיבות שלמות.
זוהי כמובן הצגה, אבל כמי שהיה דובר צה"ל, אני יכול להעיד שמה שראיתי על הבמה לא הפיל אותי מהכיסא, שישנם מקרים כאלה וחמורים לא פחות, שהכיבוש המתמשך לא עושה טוב ללוחמים הצעירים, ושזהו האתגר העצום של המפקדים הזוטרים והבכירים: להילחם בטרור, לנצח ולהישאר בני אדם. אני יכול להעיד בפניכם שהצבא משקיע בכך לא מעט מאמצים, ולכן טוב יעשו הרמטכ"ל וראש אכ"א אם ילכו לראות את "אחד משלנו", ואחר כך יעבירו שם באומץ את קורסי הפיקוד של הצבא, ובעיקר את סגלי היחידות שמשרתות בשטחים.
8. שעתיים פנויות בצהרי יום שגרתי בירושלים הביאו אותי לאכול ב"פינתי", והאמינו לי שמאמצי החניה שווים את החוויה. בעוד שפים ובתי אוכל מעניקים לכם מותגים, טרנדים, תדמיות ועוסקים עבורכם בצלחות לצורכי אינסטגרם - חברי מיכה מאיר מוכר לכם אוכל. אכלתי קובה חמוסטה, טעמתי חומוס עם בשר, מוסקה, מג'דרה עם קציצות ברוטב, ואני ממליץ לכם בחום לבקר שם (אם תמצאו שולחן וכיסא). שבת שלום