לא האמנתי שהממשלה המוזרה הזאת תאריך ימים יותר מחצי שנה, והנה כבר שבעה חודשים שהיא מכהנת, ולא נראה שיש משהו או מישהו שיערער בקרוב על שלמותה. פה ושם אכן נשמטה אבן מהקיר, באופן זמני, פה ושם נפלו הצעות ממשלתיות בגלל תיקו בהצבעה, בגלל סרבנים לרגע. אבל לא היה די בכך כדי שהקואליציה תתפורר. עם זאת, אני עדיין בספק אם תגיע הממשלה אל נקודת הרוטציה, שבה יעביר נפתלי בנט את הלפיד ליאיר. גם אם זה יקרה, השאלה היא כמה זמן יספיק הלפיד להאיר.
ב־1986 העביר שמעון פרס את שרביט ההנהגה לידי יריבו המר ושותפו בממשלת האחדות הלאומית, יצחק שמיר. זאת על פי הסכם הרוטציה שנרקם בדי עמל בידי נציגי הליכוד והמערך שנתיים קודם לכן, ועל פיו ראש הממשלה המכהן שמיר - פינה מקומו לפרס, בידיעה שכעבור 25 חודשים השניים יתחלפו בתפקידים. לא פחות מ־97 חברי כנסת תמכו בממשלה ההיא. חבר כנסת בודד או אפילו סיעה בודדה, לבד מהליכוד והמערך, לא יכלו לערער על עצם קיום הקואליציה.
ממשלת שמיר־פרס קמה למען מטרה עיקרית אחת, הבראת הכלכלה ובלימת האינפלציה הדוהרת, כאשר הנושאים המדיניים לא נראו דחופים לעת ההיא. כאז כן עתה, גם חשבונות פוליטיים היו בבסיס השותפות הזאת, אך זו לא הייתה קואליציה שכוננה על בסיס עוינות לאדם אחד, למנהיג אחד, שמאחדת את כל יריביו עד כדי השגת רוב מינימלי בכנסת. זו הייתה אחדות של אמת, ולו לפרק זמן מוגבל.
ממשלת האחדות ההיא אכן מילאה את 50 חודשי כהונתה, אבל כבר במחצית השנייה התעוררו קלקולים, כאשר ממלא המקום ניסה לקדם מהלכים מדיניים שלא כמוסכם וכמקובל על הליכוד ועל ראש הממשלה שמיר, ואף לא בידיעתו. כך פגישת השר ויצמן עם נציג אש”ף בז’נווה, וכך הסכם לונדון שבין פרס למלך חוסיין, שנרקמו מאחורי גבו של שמיר.
בעקבות בחירות 1988 התחדשה האחדות הלאומית, אך הפעם ללא רוטציה. אין פלא על כן שממשלה זו החזיקה מעמד שנתיים בלבד. נפילתה עמדה בסימן “התרגיל המסריח” (ביטויו של יצחק רבין, שלא אהב בלשון המעטה את מהלכיו החתרניים של פרס).
דוברי הממשלה המכהנת זה שבעה חודשים מקפידים לכנותה ממשלת אחדות. איזו זילות של המושג. איזה זלזול באינטליגנציה של הציבור, שיודע וזוכר מהי אחדות של אמת, ולו לזמן קצוב. שמונה מפלגות זעירות שחברו יחדיו לשותפות הזאת, ביחד 61 מנדטים, המינימום הנדרש. 36 מנדטים פחות מהממשלה שכיהנה בשלהי המאה הקודמת והנחילה הישגים לאזרחי ישראל. גם הביטוי “ממשלת שינוי” תמוה בלשון המעטה. מה היא שינתה, לבד משינוי פוליטי, שזרק מפלגה בת 30 מנדטים לאופוזיציה והעלה ראש לשישה מנדטים בלבד לראשות הפירמידה?
ים של מילים נשפך על מוזרותה של הממשלה, על שבריריותה, על צעידתה על קרח דק. איני זוכר ראש ממשלה לחוץ כמו מר בנט. ראש ממשלה שחושש לכיסאו יום־יום ושעה־שעה. אם יש ביטוי מובהק לדאגה הקיומית הזאת, לחשש הזה, הנה בא שטף הראיונות שהעניק במכה אחת לכלי התקשורת בדפוס בסוף השבוע, כולל שני העיתונים שאינם אהודים עליו, “ישראל היום” ו”מקור ראשון”.
ישאל מי שישאל, איך זה שכל העיתונים “נכנעו” לפנייה מלשכת ראש הממשלה לקיים ראיון בעיתוי הנוח או הנדרש למר בנט? יגיד מי שיגיד, הנה ההוכחה שהתקשורת משרתת אותו, רוקדת לפי חלילו ומעניקה לו כותרות ראשיות, עמודים על גבי עמודים. כל העיתונים התייצבו דום לקריאה מלשכת ראש הממשלה. מסדר התקשורת.
מצד שני, וכי יכול עורך לסרב לפנייה של ראש ממשלה להתראיין אצלו? וכי יחמיץ את ההזדמנות? בימי קודמו של בנט, אגב, זה קרה. נתניהו מעולם לא זכה לעיתונות מפנקת, פרט ל”ישראל היום”.
אם יצא מסר חדש כלשהו מהראיונות הללו, זה רק מסר של חוסר ביטחון, לחץ ודאגה, ניסיון להזכיר לציבור הקוראים, כל קורא ועיתונו, מיהו כרגע ראש הממשלה שלכם, למקרה שטרם הסתגלתם לעובדה זו. בנט קיבל את שלו, כותרות, צילומים, מילים, אבל ספק אם הציבור ברובו התרשם, התפעל ממה שראה או קרא.
זהו בנט מלא הבטחות, הזורע תקוות, המנסה לכבוש את דעת הקהל הספקנית, ובאמת מי יאמין למילה שלו אחרי שכמעט כל מה שהכריז והבטיח לבוחרים בטרם הבחירות, הוא הפר אחד לאחד אחרי שהשיג את שלו? מילים לא עולות כסף. שטף הראיונות לא יחפה על העובדה שמר בנט המאיס על הציבור עוד יותר את הפוליטיקה והפוליטיקאים.