יום האישה הבינלאומי מתרגש עלינו לטובה בשבוע הבא, וכמו תמיד הוא מציף רגשות מעורבים. מצד אחד, יש הרבה פעילות סביב הנושא. מצד שני, האם הפעילות הזו באמת מקדמת את המטרות המוצהרות של יום האישה?
מחקר שפורסם בשנה שעברה הראה שבעשור האחרון קיימת עלייה מתמדת בשיעור התעסוקה של נשים בישראל (מ־63.4% בשנת 1999 ל־76.8% בשנת 2018) ושהוא גם גבוה מהשיעור הממוצע ב־OECD, שעומד על 69.1%. למרות זאת, השכר הממוצע של נשים ממשיך להיות נמוך. פער השכר המגדרי כמעט לא השתנה בשני העשורים האחרונים, ועומד על למעלה מ־30%.
בכנסת ה־24 מכהנות 35 נשים, אבל מספר הנשים הגבוה ביותר היה בכנסת ה־23 – 38 נשים. בממשלה יש תשע שרות – מספר שיא בדומה לממשלה הקודמת. אבל בואו נודה: מספר השרות הגבוה גזור מהמספר המנופח של השרים וסגניהם, ולתפקידים רמים הגיעו רק שתי נשים, ודי מזמן – גולדה מאיר וציפי לבני.
אז אפשר לברך על העלייה בשיעור הנשים בכנסת, כחלק מתופעה שמתרחשת ב־30 השנים האחרונות במערכת הפוליטית בכל העולם. אבל זה קורה בעיקר בשל אימוץ שיטות שונות של שריון מקומות לנשים בבחירות. השבוע נבחרה אישה שחורה לבית המשפט העליון בארה"ב, וכולם מתמוגגים. איזה יופי! שופטת עליונה שחורה! אבל השיח הזה הוא בעייתי. אף אחד לא יודע במה קטנג'י בראון ג'קסון מצטיינת, במה היא מתמחה ולמה היא ראויה למשרה המכובדת הזו. מה כל כך מתקדם בכך שהכישורים העיקריים של השופטת הם המאפיינים הביולוגיים שהיא נולדה איתם?
אנחנו מדברים די הרבה גם על הצורך למגר אלימות נגד נשים, אבל אין ירידה משמעותית בשנים האחרונות ומרבית הנרצחות הן מהחברה הערבית. האם מישהו יודע מה בכלל קורה בחברה הערבית ביום האישה? לעתים נדמה שאנחנו לא שמים את הדגש המעשי במקומות הנכונים. חושבים שהדיבורים הם חזות הכל, ומסתפקים בקמפיינים שבסופו של דבר מגיעים לאוכלוסיות שמרבית מקרי האלימות לא מתרחשים בהן מלכתחילה.
קצת בדומה לוולנטיינ'ז דיי או ט"ו באב, גם מיום האישה נודף ניחוח מסחרי מדי. כמו שבן זוג משועמם מסמן "וי" על זר פרחים או שוקולד חסר משמעות לאשתו ביום האהבה, כך מסמנות חברות רבות "וי" כשהן רוכשות חבילת טיפוח מפנקת עבור העובדות ומפרגנות להן איזו הרצאה.
למה אנחנו לא בודקים אם יש קורלציה בין ההשקעה ביום האישה לבין השינויים בפערים המגדריים בשטח? ולמה גברים לא לוקחים חלק ביום האישה בדיוק כמו נשים? הרי מה שחשוב זה חינוך ותפיסות חדשות, לא חלוקה של ערכות קוסמטיקה ושיעור יוגה מעצים.
אין ספק שצריך לקדם נשים, ללמד את החלשות שבהן להאמין בעצמן, לאפשר לאלה שאינן מסתפקות במעמד של "אשתו של" יותר הזדמנויות לבנות לעצמן קריירות, השכלה ושכר. השאלה היא אם יום האישה עושה את זה בכלל.
תקשורת סטייל פוטין
המתקפה של רוסיה על אוקראינה מעלה חששות רבים, ואחד מהם קשור לתקשורת. או יותר נכון - לאיכות המידע שאנחנו נחשפים אליו כאזרחי העולם ב־2022. באוקראינה מדווחים על אלפי חיילים רוסים הרוגים, ואילו ברוסיה טוענים כי מספרם מגיע לכ־500 בלבד. לך תדע מהו המספר האמיתי. כולם אמרו השבוע שלפוטין יש צבא חזק עשרות מונים מזה של אוקראינה, אבל שבגזרת הנרטיב התקשורתי המנצח הגדול הוא זלנסקי. האמירה הזו נכונה, אבל רק לעולם המערבי.
ברוסיה יש מספר מוגבל של כלי תקשורת עצמאיים, ולצדם שולטת התעמולה הממשלתית. אנשי התקשורת הם אלה שנאמנים לנרטיב של המנהיג ולא חורגים אף פעם מדף המסרים. עיתונאית מאחד מקומץ גופי התקשורת העצמאיים סיפרה השבוע על המגבלות שמוטלות על התקשורת ברוסיה מטעם שלטון פוטין. העניינים שם מסודרים: יש רשות לפיקוח שמנטרת את כל כלי התקשורת ויכולה לשלול רישיונות או לחסום כלי תקשורת ולמנוע את יכולתו לשדר.
אז השבוע נשלח מסמך שהנחה כתבים ומקורות מידע לדברר רק את העמדה הרשמית של משרד הביטחון בדיווחים שלהם, אחרת זה ייחשב כהפצת פייק ניוז. ברוסיה יש חוק נגד פייק ניוז שגורר עונש, והמשמעות היא למעשה צנזורה צבאית. תקשורת ההמונים בעידן המודרני היא יצור מתעתע ובעייתי. גם התקשורת הישראלית. היא שגתה פעמים רבות, ונוטה להתנהל כעדר עיוור. חלק ניכר ממנה ניסה להוריד את נתניהו ב־2015, ונדרש ממנה חשבון נפש ותיקון שלא ממש התרחש. אבל מה האלטרנטיבה שמציעים היום עיתונאים שטוענים שהם נציגי הימין, בעוד כל מה שיש להם להציע זה "קונטרה", שהופכת אותם לכלי תקשורת מטעם?
זה לא מספיק לתת קונטרה או "להחזיר" באותו מטבע לתקשורת מוטה. תקשורת טובה היא מאוזנת בפני עצמה, בלי קשר לכלי תקשורת מוטים אחרים. עיתונות ראויה רואה בכל דבר גם את הטוב וגם את הרע, ושואפת לאמת אובייקטיבית. היא לא מאפשרת למשאלת הלב שלה להפוך למשקפת הצרה שדרכה היא רואה את העולם ומדווחת עליו.
בשורה התחתונה, עם כל בעיותיה של תקשורת המיינסטרים בישראל, ויש לא מעט (ע"ע תחקיר "כלכליסט" שלא היה), היא עדיין עדיפה על כלי תקשורת סטייל פוטין, שמצדדים באופן עיוור באדם מסוים שבעיניהם לעולם לא יכול לשגות ואין לו שום פן בעייתי או רע. אנחנו חיים בעולם שמוצף במידע, ולאדם הממוצע (וגם מעל הממוצע) אין באמת יכולת להכיל את המידע הזה או לסנן אותו. אז בהינתן כמות אינסופית של אינפורמציה, האם האיכות שלה טובה יותר או פחות?
לפני שבוע הושקה הרשת החברתית החדשה של אבי הפייק ניוז דונלד טראמפ, שנושאת את השם האירוני Truth, אמת. בינה לבין ההטיות המקצינות של כלי התקשורת המסורתיים בתירוצים של "השקפת העולם", או "האידיאלים", או "האג'נדה" שדורשת דיווח חלקי שיתחזק את זווית הראייה האפריורית, לבין הצנזורה המוחלטת שמוטלת על כלי התקשורת ברוסיה, קשה שלא לחשוב על "1984". על הדרך הפתלתלה שבה הנבואה הזו התגשמה - כל אחד ומיניסטריון האמת שלו. מי בכלל רוצה לדווח על האמת היום, ללא משוא פנים וללא הטיות?