לעתים, כשאני צופה בערוץ הכנסת ומאזין לנאומים, אני תוהה ביני לבין עצמי מה חושבים חברי הכנסת הערבים כשהם עומדים לצד דוכן הנואמים, ומאחוריהם מתנוסס הדגל הכחול־לבן. דגל ישראל כמובן. לנוכח דבריהם המתלהמים לא פעם, אני מניח שאולי היו כמהים שדגל אחר יוצב מאחוריהם, צבעיו אדום־ירוק־שחור־לבן, או לפחות שהדגל הישראלי לא יתנוסס מאחורי גבם. הללו נהנים משני העולמות: גם מתפרנסים היטב מחברותם בכנסת וגם זוכים לחסינות שמאפשרת להם להשמיע דברי בלע נגד ישראל.

מחוץ למשכן הכנסת, אותם חברי כנסת נוטלים חלק בהפגנות מרי נגד שוטרי ישראל. כך איימן עודה שקרא בראש חוצות לשוטרי ישראל הערבים “להשליך את הנשק”, כך אחמד טיבי שחילץ בכוח מתפרע ערבי מידי שוטרים, וכך חבר “המשותפת” עופר כסיף, שהנחית אגרוף על ראשו של שוטר. כסיף, איש מחוספס ואלים בדיבורו, מתלהם אף יותר מרוב עמיתיו־שותפיו בהתרסתו נגד רשויות המדינה. אלה מקרים שחורגים לגמרי מגדר החסינות והצהרת הנאמנות למדינה. ואני שואל: היכן יו”ר הכנסת שיטפל באירועים חמורים אלה? עד מתי ימתחו את החבל ויבחנו את גבולות סובלנותנו?

אלה ימים לא פשוטים עבור שוטרי ישראל. עומדים בחזית ההסתה וההתפרעויות מבית. לא תמיד ביכולתם לתת מענה לכל השתוללות, אבל אי אפשר שלא להעריך את נחישותם. יש רק לקוות שבג”ץ לא יעצור בעדם, בעודם מדכאים ניסיונות לטרור ולקריעת דגל ישראל. גם לא השר הממונה עליהם. על השוטרים למנוע את ביזוי הדגל הלאומי, שהיה בעת האחרונה קורבן לוונדליזם, שיזמו צעירים ערבים, ישראלים כפלסטינים, במזרח ירושלים ובערים אחרות. הסירו אותו בחמת זעם מראשי עמודי תאורה, קרעו ודרסו, ויש ששרפו אותו בראש חוצות. הדגל הלאומי - סמל העל והריבונות של מדינת ישראל – הוא בימים אלה מטרה למשיסה ולפגיעה.

הפגיעה בדגל הלאומי היא רק ביטוי אחד לאלימות שפושה בקרב ערביי ישראל, בהשראה מעזה ומג’נין. אנחנו זוכרים את חודש מאי אשתקד. אין ודאות שגם מאי הנוכחי יעבור בשלום. הלוואי שאתבדה. לא שהימים האחרונים היו נטולי טרור רצחני.

לא זאת אף זאת, גם בתוכנו יש המפרשים הנפת הדגל הלאומי כפרובוקציה נגד הערבים, וממליצים לא להניפו בתהלוכות של אנשי הימין. ההתבטלות בפני הערבים בעניין הדגל היא שפלות לאומית שאליה ירדו אותם אלמנטים חסרי כבוד. בעוד אצל הערבים יש המדגישים את לאומיותם, ויש לומר נכון יותר לאומניותם, מניפים סיסמאות דתיות אסלאמיסטיות, מקדשים את הדם והג’יהאד, אצלנו יש המתביישים ביהדותם ובדגלם, רואים בסממני דת, בדרישות מינימליות לשמירת ערכי הדת היהודית במקומות ציבוריים, דבר בלתי דמוקרטי.

ערבים עורכים תהלוכות רבות משתתפים, כמעט באין מפריע, בחוצות ירושלים, לוד, עכו, אום אל־פחם, מפגינים באוניברסיטת תל אביב, כשהם מניפים את דגלי אש”ף בלא מורא, קוראים קריאות הסתה, מזהים את חולשת השלטונות ואת איפוק המשטרה, ואילו הציבור היהודי מביט בסלחנות במחזות הבגידה הללו. לצד הנפת דגלי אש”ף, יש ערבים שמשתוללים ומכים יהודים. התופעה הזאת עלולה רק להחריף, כי חלק מהמוסלמים שבתוכנו ואלה שביו”ש חשים שמותר להם הכל.

יש לגנות את אותם ישראלים שמזלזלים בסמל הלאומי, דגל המדינה. שמבקשים לשנות את ההמנון הלאומי ולהתאימו לרוח “מדינת כל אזרחיה”. דווקא אלה מצדיקים את הנפת דגלי האויב ומצעדי ההמונים המוסתים, שכחוט השערה בינם לבין התקוממות ושפיכת דמים. הללו יגנו מצעד של דגלי כחול־לבן, בידי נוער עברי, לרוב חובשי כיפות, במיוחד בחגים הלאומיים שלנו, כמו ביום העצמאות או ביום ירושלים.

המצעדים הללו הם חלק מהמענה למצעדי הערבים שזוכים ל”הבנה” בקרבנו, בעוד שמצעדי נוער יהודי זוכים לגינויים, לביטויים מבזים, מלווים בדרישות לעצור את ה”פרובוקציה”, וזאת במדינתנו העצמאית, בירושלים ששוחררה ואוחדה לפני 55 שנה. מצעד הדגלים הקרוב חייב לצאת לדרך. חובה להקנות לו את האבטחה הנדרשת. זה הביטוי לריבונותנו, לצד צעדים נוספים - משטרתיים ומדיניים - מול התחושה שהשלטון בירושלים ובמיוחד בהר הבית התרופף לחלוטין. כל ויתור בעניין זה רק יזמין לחצים קשים יותר מלווים בטרור גובר בימים הבאים.

ובכלל, הגיע הזמן לחדול מוויכוחים בנושאים כמו: כן דגל ישראל או לא, כן לחסל את סינוואר או לא, כן להודות בהרג העיתונאית או לא. דגל ישראל חייב להתנוסס בגאון, בלא חשש, בכל אתר בארץ ישראל, ולבטא את ריבונותנו מן הים עד הירדן. מצד שני, יש לקבוע בחוק כי הנפת הדגל העוין, דגל ארגון הטרור אש”ף שהוא גם דגל הרשות הפלסטינית, בתוככי ישראל, תיחשב לעבירה לכל דבר. בישראל יונף רק דגל אחד וצבעיו כחול ולבן.