נציג של ארגוני המורים אמור לראות לטווח הארוך, לחשוב על פתרונות חדשים ולהביא רעיונות מחוץ לקופסה. בן דויד בעיקר עונה בשלילה על כל הצעה שמונחת על השולחן. גם כשהיא צודקת, השיטות הכוחניות שלה, עם היד על השאלטר, יעילות אולי רק לכאן ועכשיו. מי שהגדיר את מצב מערכת החינוך בצורה הבהירה, החדה והכואבת ביותר הוא מנהל בית הספר תיכונט רם כהן בראיון (פרישה) למוסף "הארץ" בסוף השבוע. הוא פירט את הקטסטרופה באמצעות דוגמות כואבות. המוטו שלו ושל מנהלי בתי ספר אחרים פשוט, ומורכב משתי מילים: אין מורים. מגמות נסגרות. שיעורים מתבטלים.
מקצועות מתבטלים ונושרים ממערכת השעות בבתי הספר בקצב רצחני. משפטים כמו "אז בשנה הבאה כיתות ז' לא ילמדו אנגלית" או "כיתות י' לא ילמדו לשון" הפכו נפוצים. גם אם המשבר הנוכחי ייפתר כרגע, או נפתר זמנית על ידי תוספת שכר למורים החדשים, המציאות הקשה במערכת החינוך נשארת גם לתשפ"ג.
זו השנה השלישית שאני מורה ללשון בבית ספר לחינוך מיוחד באזור השרון. אני מלמד שליש משרה. זה לא המקום להתבכיין על הכסף, וחבל, כי כשמקבלים מעט זה מאוד מספק לבכות הרבה. אני מגיש תלמידים לבגרות בלשון עם כל הבג"ד כפ"ת בראש מילה שאתם יכולים לתאר לעצמכם. המחסור במורים החמיא לי. הרגשתי זן נדיר, בעל מקצוע מבוקש, פרח מוגן שהמערכת תלויה בו. הסתובבתי כטווס בחצר בית הספר, עד שקיבלתי בטעות כדורגל לראש שהחזיר אותי לקרקע המציאות המדאיגה.
בסמינרים למורים יש בערך אפס סטודנטים ומנגד, מורים עוזבים ומבקשים להחליף מקצוע. המורים התפכחו אחרי הקורונה ומוצאים נתיבים תעסוקתיים נוחים ומאתגרים יותר. למה לעבוד במקום שבו ציבור הילדים שונא אותם, ציבור ההורים בז להם, והמערכת לא מתגמלת אותם? הם תהו ונטשו.
בכל יום מנהל בית ספר מקבל טלפון ממורה אחר שמתחיל את השיחה במילים "אתה שומע, אני אוהב את התלמידים, אבל". מעבר לאיבוד מורים בפועל, זה משרה אווירה קשה בחדר המורים, שממילא המצב שם אינו קרנבל עם התה הדלוח וסלסילה של פירות שנראים יותר שחוקים מהמורים.
התרעות פיקוד העורף