יוצאת לקרב

כמה שאני שונאת את הורדת הידיים שבין המצפון שלי לאימפולסיביות שלי. זו מגיעה לא ממקום של פריקת זעם, התקף רגעי, שעמום, אלא רק כשמשהו ממש בוער בי ומתנגש באי־דחיית הסיפוקים שלי, ואז אני משליכה רימון, מיד, לא סופרת 21...22...23..., אין התרעה ואין פתקי אזהרה לבנים המפוזרים על ראש ההמון, אלא ישר - בום, טרח, ירי. ואחרי שאני מסיימת להשליך את כל הרימונים, אני מוודאת הריגה, יורה לכיוון האויב הרגעי, לא בודדת, אלא צרורות, אוטומט, ולא מחסנית אלא תוף שלם.

ואז, כשמגיע השקט הגדול ועשן מפוזר בכל עבר, כשהאויב הוכנע, או לפחות ברח למקום שבו לא אוכל לראות אותו, אני נרגעת ומשאירה אחריי מקום זרוע הרס ובחיים כמו בחיים, לפעמים ההרס הזה הכרחי, ואצלי הוא מגיע רק אם פותחים עליי באש. לא סתם כך ובכל זאת, אם אני כבר במלחמה - אהיה חייבת לנצח.

וכשבא השקט של אחרי, אני נכנסת להתקלח. לא כמטאפורה, שבה השתמשתי מספיק בטור הזה, אלא פיזית, נכנסת למקלחת, וגם אם עשיתי פן יום קודם לכן, אהיה חייבת לחפוף את השיער ולעמוד זמן לא מבוטל תחת המים הזורמים - וזו אמורה להיות שעת רגיעה, הרי הוצאתי את כל הרע שהיה בי והוכחתי לאויב שמולי שאני לא פראיירית כמו שהייתי בעבר (והאמינו לי, הייתי. כשאת נולדת לא רזה, במצב כלכלי לא להיט ובלי הרבה ביטחון, את המטרה הכי קלה). אבל גם במקלחת הרגיעה הזו לא מגיעה, ואני נחרדת לשכב במיטה הגדולה שלי, כי אני יודעת שיבואו המחשבות ויבוא ההוא שאומר מי לגרדום ומי לחיים - המצפון.

והמצפון מגיע, הוא אף פעם לא מבריז, ואז אני תוהה (טוב, נכנעת שוב למטאפורות) אם לא הייתי קשה מדי, אולי יכולתי לירות בקליעים קטנים יותר, ואם האויב ההוא באמת הצדיק מלחמה כמו שנתתי לו. ואחר כך באות הדמעות או המרמור והשנאה לעולם הלא מוסבר הזה, כי אם נתונה לבני האדם רשות הבחירה, למה להם לבחור ברע פעם אחר פעם? ואני נרדמת.

בשבוע שעבר התכתשתי עם שתי נשים בדיוק על אותו הדבר, עכשיו הכי נוח לי לא לספר לכם את זה, כי בסוף הטור לבטח תתהו לעצמכם ובפני זה שעל ידכם ותגידו “נו, שתי נשים אמרו עליה אותו הדבר, לא הן הבעיה!", ואז יחייך זה שעל ידכם, יניח את הצלחות על שולחן השבת ויפטיר “טוב נו, מי שלא יודע לרקוד, אומר שהרצפה עקומה", ואתם תאמינו לו ואוטומטית תלכו אל הצד הנגדי, וזה מובן, שתדעו, שכך או כך, אוהב אתכם, בינתיים אפלטונית.

המקרה הראשון קרה בסוף מסיבת יום הולדת שאליה הוזמנו יחד אני והחבר הטוב שלי, זה שעליו אני מספרת לכם פה לא פעם. התיישבנו באחד משולחנות האבירים, כל אדם שהוזמן שילם 150 שקל וקיבל אוכל ושתייה ללא הגבלה מהמלצרים, הייתה מוזיקה טובה, מצגת מצחיקה שערכו חברי חתן יום ההולדת ומופע סטנד־אפ נחמד.

בום! זו מלחמה, אי אפשר לטעות בה.

כמה פעמים שתקתי בחיי כדי לא לפגוע באדם אחר, כמה פעמים העדפתי את רצונותיו של האיש שמולי או על ידי והכנעתי את רצונותיי כדי לשמור על הודנה, על שקט יחסי, כדי לא לעורר שדים. אבל קרה משהו השנה, מאז שהפכתי לאמא ומאז שפרשתי ידיים לעבר חירותי, הבנתי שהסטופר רץ מהר מאוד ולא באנו הנה כדי לסבול.

הידיד שלי חתך לי פוקאצ'ה ואמר משהו על הביס המושלם, חתן יום ההולדת ניסה לשתף איתו פעולה כדי להסיח את דעתי מהקרב, אבל לא הצלחתי, פשוט לא הצלחתי, וגם לא עזרו המלמולים שלה לכיווני ומבטי הזלזול.