איך יודעים שהפרקליטות הינה זרוע תעמולתית של גוש השמאל במאבקו על השלטון? המציאות מלמדת שכל אימת שדורך כוכבו של נתניהו בשל הצלחה מהדהדת, מדינית או פוליטית, נשלף משרוול הקסם אקט משפטי דרמטי, שנועד לעמעם את זוהר ההצלחה. כשהיא מגובה בשורה של כתבי חצר, מתנהלת הפרקליטות כמו מאמן כדורסל שרואה את הקבוצה היריבה תופסת שוונג, ומיד לוקח פסק זמן כדי לעצור לה את המומנטום.
כולנו זוכרים את המרוץ המטורף להגשת כתבי האישום נגד נתניהו בזמן שהיה בדרכו לוושינגטון כדי לחתום על הסכמי אברהם. נתניהו עמד לרשום הישג מדיני מזהיר: הסכם שלום האמת הראשון שרקם מנהיג ישראלי. הסכם בין מנהיגים ובין עמים. בלי ויתורים כואבים. שלום תמורת שלום. מזרח תיכון חדש. בעיתוי הזה בדיוק – נרשמה ריצת רגליים להרע.
הימים היו ימי בחירות, וגוש השמאל היה מוכרח לגמד את ההסכם ההיסטורי ולטשטש אותו עם כותרת הענק: מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו. שנים שהיה קיים נוהג שהמערכת הפוליטית כובשת את יצרה ואינה תוקפת ראש ממשלה כאשר הוא שוהה בחו"ל. אבל הסכמי אברהם זוהו על ידי השמאל כבעיה אסטרטגית. נתניהו עלול היה לתפוס מומנטום. גוש השמאל, שלא יכול היה להימנע מלברך אותו על הסכם השלום ההיסטורי, הפעיל את זרועו הארוכה - הפרקליטות.
לכן איש לא הופתע שכלי המלחמה של השמאל חזרו לפעול בימים אלה. ההיסטוריה חוזרת. עם הרכבת ממשלת בנט־לפיד התמודדו ראש בראש שתי הערכות פוליטיות סותרות. נתניהו, בנאומו הראשון כיו"ר האופוזיציה, העריך בביטחון שהממשלה תסיים את כהונתה מהר משחושבים. מנגד, העריכו בגוש הרל"ב (רק לא ביבי) שהליכוד תזדרז להדיח את נתניהו. בתוך זמן קצר התברר שהתזה של השמאל קרסה לחלוטין, ואילו בימין החלה הספירה לאחור. ברגע שהתחוור כי נתניהו נחל ניצחון פוליטי מזהיר והכנסת פוזרה – נשלפו חרבות הפרקליטות מנדנן וכתבי החצר גויסו בצו 8.
בצעד מהיר החליטו נציגי התביעה לוותר על עדותם של חלק מהעדים בתיק 4000, ולדלג היישר לעדות הראשית של הדס קליין בתיק 1000. עדויות ראשיות נגד נתניהו זוכות לסיקור ענק. הן הבמה המרכזית של כתב האישום. הן זוכות לכותרות ראשיות ומשתלטות על מהדורות החדשות. כך קרה גם בתיק 4000, שממנו למדנו שבשלב החקירות הנגדיות הסיקור מתון משמעותית, עד לא קיים. אלמלא הסיקור העקבי בערוץ 14 והאולפן הפתוח של עו"ד כנרת בראשי – רבים מצרכני תקשורת המיינסטרים לא היו יודעים כלל כיצד התרסק התיק לרסיסים.
כדי לצופף מחדש את השורות ולהיערך למערכה הבאה – חשוב היה לפרקליטות להקדים את עדותה של קליין, המשמשת על תקן שחקן הורס. תפקידה לתת קונטרה לטענות הצודקות בגין יוקר המחיה, האינפלציה הגואה והמשבר בשוק הדיור. היא מסייעת להסיט את האש, מהבעיות הבוערות בכיסו של הישראלי הממוצע - לתיקי נתניהו. היא גם מנסה לשמוט את הזכות המוסרית של נתניהו להציב את הבעיות הללו במרכז הקמפיין של הליכוד. שהרי איך יכול אדם להטיף נגד יוקר המחיה בעודו אוחז בסיגר ובכוס שמפניה על שפת הבריכה הפרטית בקיסריה?
בעוד המתת בתיק 4000 מבוססת על יחסי קח ותן בעולם של הון ותקשורת שאינם מוכרים לציבור, הרי לשמפניות ורודות ולסיגרים יש ארומה מובהקת של החיים הטובים. מושא לקנאה שאפשר לנעוץ בו שיניים, ודאי בהשוואה לריכוך כותרת שלילית באתר וואלה!. ממש כמו תיק 4000, שחולשתו המשפטית ברורה היום לכל, קשה שלא לחשוד כי גם הפעם משפט הראווה התקשורתי עניין את הפרקליטות הרבה יותר מהפן המשפטי. כדי להתיש את נתניהו הוכנה רשימה של כ־300 עדים, ובהם שונאי נתניהו מובהקים, שאפשר לסמוך עליהם שייתנו את ההצגה הטובה בעיר.
לפרקליטות יש הפריבילגיה לנהל את התיקים כהבנתה, לוותר על עדים ולהקדים עדותם של אחרים בהתאם לצורכי התיק. רק שהתיק הוא לא באמת התיק הפלילי. התיק האמיתי הוא איך להשלים את המהפכה השלטונית בכל הכלים העומדים לרשותה.
הפרה שרצתה להניק
דווקא במישור המשפטי הטהור, מי שעומדת למשפט היא מערכת המשפט והאכיפה. תיק השוחד, כביכול, חשף התנהלות שערורייתית של הפרקליטות והמשטרה. ההגשה הייתה נחפזת ורשלנית. מה שעמד בבסיסה היה הצורך להשפיל ולהביך את נתניהו ולהמאיסו על הציבור, ולא מסכת של עובדות מרשיעות. החקירות הנגדיות חשפו שיטות עבודה שאינן מביישות משטרים אפלים.
על דוכן העדים הפכו עדי מדינה בעל כורחם לעדי הגנה, תוך שהם חושפים את הנדסת הזיכרון שביצעה להם הפרקליטות ואת הפרת כללי האתיקה במהלך החקירות - שהתנהלו לעתים כאילו הם פצצה מתקתקת שמצדיקה שימוש בעינויים: מניעת שינה, פשפשים ואיום על חיי המשפחה. לכך צריך להוסיף את ההדלפות התדירות, שנעשות מתוך צורך יחצני־פוליטי, ואת חומרי החקירה שהוסתרו מההגנה. זכויות הנאשם והעדים נרמסו.
השוחד בתיק 4000 לא הגיע למדרגת הר שהוליד עכבר, ואפילו לא למדרגת הר שהוליד נמלה. זה מה שהפך את הדס קליין לתקווה הלבנה החדשה של הפרקליטות, המשווקת לנו על ידי כתבי החצר כ"עדה אמינה ביותר", עוד לפני שפצתה את פיה בבית המשפט.
אחרי שמתפוגג הריח הרע ובוחנים את הערך המשפטי של עדות קליין, אפשר להבין שהפרקליטות לא הביאה אותה בשביל השופטים, אלא בשביל המצביעים. לכן אני בוחר להתעלם לרגע מהפן המשפטי ולהתמודד דווקא עם הפן הציבורי. זה שמציג את נתניהו כחמדן ונהנתן בלתי נלאה. בואו נסתכל מקרוב על החיים הטובים של ראש הממשלה.
ראש ממשלה הוא אסיר בכלוב, שאמור להיות כלוב של זהב. בלפור זה לא. ניהול מדינה כמו ישראל לא באמת מאפשר שלאף שטונדה יומי. עיסוקי הפנאי שכולנו נהנים מהם - לטייל בפארק, לצאת לתיאטרון, לקולנוע או למסעדה - הפכו לאופרציות כל כך מורכבות, עד שנתניהו העדיף לוותר עליהן כמעט כליל. לכן כל כך מקוממת ההיטפלות החולנית להנאות הקטנות שנותרו. מי שרואה בהזמנת חמגשית במקום יציאה למסעדה טובת הנאה, מוזמן להציע זאת לבן או בת הזוג ביום ההולדת ולראות מה תהיה התגובה. באותה הזדמנות, תראו לי מישהו חובב גלידה שנתקע על ויטמן משנות ה־70.
ניתן להניח בסבירות גבוהה כי הנהנים העיקריים מארגזי השמפניה הוורודה הם משלמי המסים. אם נפשפש לעומק בעבר, כנראה נגלה בתקציב האירוח של משרד ראש הממשלה את עקבות נהרות האלכוהול שצרכו ראשי ממשלה קודמים, ששניים מהם היו אלכוהוליסטים לא אנונימיים. נתניהו קיבל מחבריו האישיים ולא מכיסו של משלם המסים. מילצ'ן ופאקר נהנו לתת. ראש ממשלה יש אחד, והרבה מיליונרים ומיליארדרים רוצים להתהדר בחברתו. קשר ומפגשים עם אישיות בעלת מוניטין לאומי ובינלאומי הם סמל סטטוס. לא פחות.
מהזווית של מילצ'ן ופאקר, המתנות שהורעפו על בני הזוג נתניהו היו בבחינת כסף קטן. הידידות עם נתניהו הייתה נכס יקר בהרבה. פאקר, אפילו אליבא דהדס קליין, העריץ את נתניהו. מילצ'ן היה אסיר תודה לנתניהו על קרבתו ועל החברות, ואך טבעי שביקש לבטא זאת ולחזק אותה בפינוקים שלא גירדו לו את הכיס. הפרה רצתה להניק. חברים יקרים, נתניהו לא אשם בכך שיש לו חברים עשירים. לפחות הוא ידע לבחור את החברים שלו, ולא צעד בסך לדירתו של ג'פרי אפשטיין כשהוא מתעטף בחם־צוואר.